אבחון בגיל מבוגר

היי,

אני בת 40 אמא לילדים ונשואה.

אני לא מאובחנת, אבל מהילדות הרגשתי שמשהו בי לא בסדר כי לא ידעתי איך עושים חברים. זה משהו כל כך טבעי שהיה לכל הילדים בגן, רק לי לא. אפילו כששאלתי את אמא שלי איך עושים חברים. מה אומרים? איך עונים? לא נפל לה האסימון. בשום התנהגות מוזרה שלי והיו הרבה היא לא חשבה על זה.. הייתי מגמגמת.. ולא נפל לה האסימון. חשבה שאני רוצה תשומת לב. הורי עלו לארץ מחבר העמים כמה שנים לפני שנולדתי. שנות ה70-80... חשבו שפסיכולוגיה זה מדע בדיוני וצחקו שהישראלים הולכים לפסיכולוגים.. נו, חינוך סובייטי.. השנים עברו ואני התבגרתי. מזלי שהייתי חכמה. למרות שהיו לי גם בעיות קשב( ברור שלא אובחנתי) תמיד למדתי טוב במינימום מאמץ. הייתי שקטה בשיעורים ולא עשיתי בעיות בבית הספר( חלילה, ממש פחדתי לאכזב את ההורים כי היה ממש חשוב להם עניין בית הספר) אז אף מורה לא חשד גם בתקופה ההיא לא ראו דברים. הייתי יכולה כמעט לא להקשיב בשיעור ולהוציא שמיניות ואם השקעתי במשהו אז עשיריות ... ולמדתי להשתלב. רכשתי כלים בסיסיים של איך מנהלים שיחת חולין, כבר לא מגמגמת( בצבא הפסקתי איכשהו. כן היה מאד קשה אבל ידעתי שאני חייבת אחרת ההורים אמרו שאין לי עתיד חחח אז השתדלתי. שרתתי קלב וכו).. חיצונית לא רואים שמשהו לא בסדר. אבל אני בת 45 ואין לי חברים. כלום. אני פשוט לא טובה בזה. והאמת שזה התחיל להפריע לי... הילדים גדלו קצת והגעתי למסקנה שהמגבלות שלי מונעות ממני להתקדם בעבודה.. אני מתכנתת ומעולם לא העזתי להתקדם לניהול .. כי אני? איך אני אנהל אנשים? אני גרועה בלהתממשק עם אנשים. יש אנשים שיותר קל לי ויש אנשים ממש קשה לי ולנהל אנשים דורש סקיל שאין לי ובאסה כי יש לי כל כך הרבה מה לתת ולהתקדם ו... אין. ועוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות דיי חסומים. הורי אינם בין החיים ובעלי האדם היחיד שיש לי( והילדים). לפעמים חושבת בחרדה מה יקרה אם חלילה יקרה לו משהו. מרגישה מאד תלויה בו נפשית ואני יודעת שזה לא בריא. אני מרגישה שמהרגע שנולדתי יש עלי איזה סוג של קללה בגלל כל הסיפור הזה..כאילו לא מצליחה למצוא את מקומי בעולם. אני באמת רוצה לקבל כלים.. יש לי הרבה דברים שמזוהים עם אוטיזם כמו קשר עין ( מאד לא אוהבת הרבה פעמים אבל יודעת שצריך), רגישות לרעש, אור, יש לי גם הפרעות קשב- גם כמובן לא מאובחנת( זה גם עבר לילדים. השאר לא) , לא מפרשת טוב מצבים חברתיים וכל מה שקשור בזה. מילדות... וכל מיני, לא זוכרת כרגע וגם מנסה לכתוב תמציתי. יש המון דברים...

השאלה שלי אם במידה ואלך ואקבל תשובה חיובית אהיה מחוייבת לדווח על זה למקומות העבודה? בראיונות?( חייבת לציין שזה לא משפיע על העבודה. אני מתכנתת. אין לי בעיות משמעת ואני דיי מנסה לברוח מחיכוכים ובעיות. אולי אני יכולה להראות קצת מוזרה לעיתים. אף אחד לא מכיר אותי אישית ולא מרגיש שמשהו בי לא בסדר. הכל שטחי כזה. פייק). הנקודה דיי מטרידה אותי... מה באמת יכול לקרות? חוששת שזה פעם יפנה נגדי מצד שני אולי אני צריכה להיות מאובחנת? אני גם מאד רוצה להתקדם עם הבעיות. לרפא לא אוכל, אבל לרכוש כלים? טובים מאלה שניסיתי לרכוש. אגב, בעלי אמר חי שאני על הספקטרום. מעולם לא חשבתי על זה... ואז קראתי.. על התפקוד הגבוה. בול.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
ברוכה הבאה אלינו |4U|

אבחון הוא עניינו הפרטי של הבנאדם. אין שום חובה לשתף בו את מי שאת מעדיפה לא לשתף, כולל מעסיקים.
יכול להיות מצב שתבחרי לשתף מעסיק כדי לקבל מענים מתאימים (למשל סביבת עבודה שתתן מענה לרגישות לרעש ואור)
אבל זו לגמרי בחירה שלך.

האבחון לא ירפא, פשוט כי לא מדובר במחלה, אין מה לרפא:)
זה בסדר גמור להיות א"סית (=אשת ספקטרום).
לכל אדם יש קשיים וחולשות, כשמדובר בא"סים הם שונים מאלה של רוב האוכלוסיה
לכן אולי בולטים יותר לעין.

אנשים שאובחנו בגיל מבוגר מספרים שהאבחון "עשה להם סדר בראש", נתן תשובות.
לפעמים גם פתח הזדמנויות להכרות עם א"סים אחרים, עם אנשים ש"משדרים על גל דומה"
ולראשונה בחייהם נתן הרגשת שייכות, חוויית חברות.
לעתים גם איפשר עבודה נכונה על שיכלול כלים ומיומנויות שהם בחרו לשכלל.
וגם, כאמור, הבנה מצד הסובבים אותם, במשפחה ו/או בעבודה.
 

3מרגו

New member
היי,

אני בת 40 אמא לילדים ונשואה.

אני לא מאובחנת, אבל מהילדות הרגשתי שמשהו בי לא בסדר כי לא ידעתי איך עושים חברים. זה משהו כל כך טבעי שהיה לכל הילדים בגן, רק לי לא. אפילו כששאלתי את אמא שלי איך עושים חברים. מה אומרים? איך עונים? לא נפל לה האסימון. בשום התנהגות מוזרה שלי והיו הרבה היא לא חשבה על זה.. הייתי מגמגמת.. ולא נפל לה האסימון. חשבה שאני רוצה תשומת לב. הורי עלו לארץ מחבר העמים כמה שנים לפני שנולדתי. שנות ה70-80... חשבו שפסיכולוגיה זה מדע בדיוני וצחקו שהישראלים הולכים לפסיכולוגים.. נו, חינוך סובייטי.. השנים עברו ואני התבגרתי. מזלי שהייתי חכמה. למרות שהיו לי גם בעיות קשב( ברור שלא אובחנתי) תמיד למדתי טוב במינימום מאמץ. הייתי שקטה בשיעורים ולא עשיתי בעיות בבית הספר( חלילה, ממש פחדתי לאכזב את ההורים כי היה ממש חשוב להם עניין בית הספר) אז אף מורה לא חשד גם בתקופה ההיא לא ראו דברים. הייתי יכולה כמעט לא להקשיב בשיעור ולהוציא שמיניות ואם השקעתי במשהו אז עשיריות ... ולמדתי להשתלב. רכשתי כלים בסיסיים של איך מנהלים שיחת חולין, כבר לא מגמגמת( בצבא הפסקתי איכשהו. כן היה מאד קשה אבל ידעתי שאני חייבת אחרת ההורים אמרו שאין לי עתיד חחח אז השתדלתי. שרתתי קלב וכו).. חיצונית לא רואים שמשהו לא בסדר. אבל אני בת 45 ואין לי חברים. כלום. אני פשוט לא טובה בזה. והאמת שזה התחיל להפריע לי... הילדים גדלו קצת והגעתי למסקנה שהמגבלות שלי מונעות ממני להתקדם בעבודה.. אני מתכנתת ומעולם לא העזתי להתקדם לניהול .. כי אני? איך אני אנהל אנשים? אני גרועה בלהתממשק עם אנשים. יש אנשים שיותר קל לי ויש אנשים ממש קשה לי ולנהל אנשים דורש סקיל שאין לי ובאסה כי יש לי כל כך הרבה מה לתת ולהתקדם ו... אין. ועוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות דיי חסומים. הורי אינם בין החיים ובעלי האדם היחיד שיש לי( והילדים). לפעמים חושבת בחרדה מה יקרה אם חלילה יקרה לו משהו. מרגישה מאד תלויה בו נפשית ואני יודעת שזה לא בריא. אני מרגישה שמהרגע שנולדתי יש עלי איזה סוג של קללה בגלל כל הסיפור הזה..כאילו לא מצליחה למצוא את מקומי בעולם. אני באמת רוצה לקבל כלים.. יש לי הרבה דברים שמזוהים עם אוטיזם כמו קשר עין ( מאד לא אוהבת הרבה פעמים אבל יודעת שצריך), רגישות לרעש, אור, יש לי גם הפרעות קשב- גם כמובן לא מאובחנת( זה גם עבר לילדים. השאר לא) , לא מפרשת טוב מצבים חברתיים וכל מה שקשור בזה. מילדות... וכל מיני, לא זוכרת כרגע וגם מנסה לכתוב תמציתי. יש המון דברים...

השאלה שלי אם במידה ואלך ואקבל תשובה חיובית אהיה מחוייבת לדווח על זה למקומות העבודה? בראיונות?( חייבת לציין שזה לא משפיע על העבודה. אני מתכנתת. אין לי בעיות משמעת ואני דיי מנסה לברוח מחיכוכים ובעיות. אולי אני יכולה להראות קצת מוזרה לעיתים. אף אחד לא מכיר אותי אישית ולא מרגיש שמשהו בי לא בסדר. הכל שטחי כזה. פייק). הנקודה דיי מטרידה אותי... מה באמת יכול לקרות? חוששת שזה פעם יפנה נגדי מצד שני אולי אני צריכה להיות מאובחנת? אני גם מאד רוצה להתקדם עם הבעיות. לרפא לא אוכל, אבל לרכוש כלים? טובים מאלה שניסיתי לרכוש. אגב, בעלי אמר חי שאני על הספקטרום. מעולם לא חשבתי על זה... ואז קראתי.. על התפקוד הגבוה. בול.
אה, יש לנו על מה לדבר.. בגיל 40 שלי לא חשבו על שום ספקטרום. חיפשתי את עצמי. סתם.. אין מה לומר, אומרים קשר וריכוז. מה להגיד אם אפילו אצל בני בגיל 7 לא חשבו. אחרי שעברנו מה שעברנו אובחן בגיל 8.5 ואני כבר סיימתי את פאזל. כמה שנים חשבתי שחבל על הכסף, אבל בער לי לדעת. לא גדלתי פה. אכן צריך להיות מתכננת. טעות. מאוחר מדי. אבל אבחון אף פעם לא מאוחר. גם לא בגיל 54 .מה נותן? כלום.. אין להם קבוצה לתפקוד גבוה. פסיכולוגית קיבלתי אחרי שנה(תור). לשנה ולא רציתי להמשיך. בזבוז זמן. עבודה. גם ככה חוסר שעות. אף אחד לא אמור לדעת. הכל פרטי. אין צורך לפנות לרווחה כי יש פרסנה.
סקרנות עולה כסף, חחח.
 

in bal1

Well-known member
היי,

אני בת 40 אמא לילדים ונשואה.

אני לא מאובחנת, אבל מהילדות הרגשתי שמשהו בי לא בסדר כי לא ידעתי איך עושים חברים. זה משהו כל כך טבעי שהיה לכל הילדים בגן, רק לי לא. אפילו כששאלתי את אמא שלי איך עושים חברים. מה אומרים? איך עונים? לא נפל לה האסימון. בשום התנהגות מוזרה שלי והיו הרבה היא לא חשבה על זה.. הייתי מגמגמת.. ולא נפל לה האסימון. חשבה שאני רוצה תשומת לב. הורי עלו לארץ מחבר העמים כמה שנים לפני שנולדתי. שנות ה70-80... חשבו שפסיכולוגיה זה מדע בדיוני וצחקו שהישראלים הולכים לפסיכולוגים.. נו, חינוך סובייטי.. השנים עברו ואני התבגרתי. מזלי שהייתי חכמה. למרות שהיו לי גם בעיות קשב( ברור שלא אובחנתי) תמיד למדתי טוב במינימום מאמץ. הייתי שקטה בשיעורים ולא עשיתי בעיות בבית הספר( חלילה, ממש פחדתי לאכזב את ההורים כי היה ממש חשוב להם עניין בית הספר) אז אף מורה לא חשד גם בתקופה ההיא לא ראו דברים. הייתי יכולה כמעט לא להקשיב בשיעור ולהוציא שמיניות ואם השקעתי במשהו אז עשיריות ... ולמדתי להשתלב. רכשתי כלים בסיסיים של איך מנהלים שיחת חולין, כבר לא מגמגמת( בצבא הפסקתי איכשהו. כן היה מאד קשה אבל ידעתי שאני חייבת אחרת ההורים אמרו שאין לי עתיד חחח אז השתדלתי. שרתתי קלב וכו).. חיצונית לא רואים שמשהו לא בסדר. אבל אני בת 45 ואין לי חברים. כלום. אני פשוט לא טובה בזה. והאמת שזה התחיל להפריע לי... הילדים גדלו קצת והגעתי למסקנה שהמגבלות שלי מונעות ממני להתקדם בעבודה.. אני מתכנתת ומעולם לא העזתי להתקדם לניהול .. כי אני? איך אני אנהל אנשים? אני גרועה בלהתממשק עם אנשים. יש אנשים שיותר קל לי ויש אנשים ממש קשה לי ולנהל אנשים דורש סקיל שאין לי ובאסה כי יש לי כל כך הרבה מה לתת ולהתקדם ו... אין. ועוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות דיי חסומים. הורי אינם בין החיים ובעלי האדם היחיד שיש לי( והילדים). לפעמים חושבת בחרדה מה יקרה אם חלילה יקרה לו משהו. מרגישה מאד תלויה בו נפשית ואני יודעת שזה לא בריא. אני מרגישה שמהרגע שנולדתי יש עלי איזה סוג של קללה בגלל כל הסיפור הזה..כאילו לא מצליחה למצוא את מקומי בעולם. אני באמת רוצה לקבל כלים.. יש לי הרבה דברים שמזוהים עם אוטיזם כמו קשר עין ( מאד לא אוהבת הרבה פעמים אבל יודעת שצריך), רגישות לרעש, אור, יש לי גם הפרעות קשב- גם כמובן לא מאובחנת( זה גם עבר לילדים. השאר לא) , לא מפרשת טוב מצבים חברתיים וכל מה שקשור בזה. מילדות... וכל מיני, לא זוכרת כרגע וגם מנסה לכתוב תמציתי. יש המון דברים...

השאלה שלי אם במידה ואלך ואקבל תשובה חיובית אהיה מחוייבת לדווח על זה למקומות העבודה? בראיונות?( חייבת לציין שזה לא משפיע על העבודה. אני מתכנתת. אין לי בעיות משמעת ואני דיי מנסה לברוח מחיכוכים ובעיות. אולי אני יכולה להראות קצת מוזרה לעיתים. אף אחד לא מכיר אותי אישית ולא מרגיש שמשהו בי לא בסדר. הכל שטחי כזה. פייק). הנקודה דיי מטרידה אותי... מה באמת יכול לקרות? חוששת שזה פעם יפנה נגדי מצד שני אולי אני צריכה להיות מאובחנת? אני גם מאד רוצה להתקדם עם הבעיות. לרפא לא אוכל, אבל לרכוש כלים? טובים מאלה שניסיתי לרכוש. אגב, בעלי אמר חי שאני על הספקטרום. מעולם לא חשבתי על זה... ואז קראתי.. על התפקוד הגבוה. בול.
אמרת לרכוש כלים.כיצד חשבת לרכוש כלים? אולי מישהו יכול ללוות אותך.ולנתח יחד איתך כל מיני מצבים שקורים.אני אמנם בחורה רגילה לחלוטין אבל מאמנת בחור עם התסמונת ותוך כדי הוא מספר לי מה עובר עליו במשך היום ואני מנסה לעזור לו מה לעשות וכיצד להגיב לאותו מצב.וכך הוא רוכש כלים.
אולי שווה לחשוב על זה.
 
תודה! כן יודעת שזה ענייני הפרטי אבל לפעמים אנשים מרשים לעצמם להתערב בכל דבר...וגם לומר את דעתם, לתייג... סתם רוצה להימנע. בדרכ אני שמה פס. אין לי בעיה להתעלם מאנשים( עושה את זה מושלם), אבל כשזה נוגע לפרנסה, מעדיפה לשחק אותה.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אם תבחרי לא לשתף אותם, הם לא יידעו מהאבחון ולא יהיה להם על מה לומר את דעתם ובמה להתערב :)
נראה לי חבל למנוע מעצמך משהו שאת רוצה וחושבת שעשוי לתרום לך, רק בגלל החשש ממשהו שלא יקרה
 
למעלה