אושוויץ זה לא כאן
אירועי 60 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ ופרסום דו"ח האנטישמיות המאותת על עלייה ברגשות האנטי יהודיים וישראליים בעולם, הוא הזמן הנכון לחשבון נפש ודם. `חשבון` היא מילה טעונה כשעוסקים בזוועות, אבל ניהול חשבון אמיתי מכתיב את הצורך לרדת ממזבח קורבן התמיד שבו כפתנו עצמנו ולנהל עם העולם, ועם עצמנו, דיאלוג נוקב - אבל מפוכח.
מה שמבדיל את הנאציזם משאר התארגנויות אנושיות היא המכניזם. אידיאולוגיות מתועבות ורעיונות הבל מסתובבים במרחב האנושי מאז נאבק קין בהבל, אבל מעולם לא נוצר מנגנון לוגיסטי ותעשייתי שהפך את האידיאולוגיה לחרושת רצח יעילה כמו בגרמניה הנאצית. הנאצים רצחו מיליונים, אבל הקורבן העיקרי, הסמל, היינו אנחנו, היהודים באשר הם יהודים, ועלינו מוטלת החובה להזכיר את אותם ימים למען לא יישנו מקרים כאלו.
אבל ברגע שבו ההתקרבנות הופכת להיות סיבת הכול מתפוגג הזיכרון והופך לגימיק של יחסי ציבור. דוד בן גוריון, האיש שהפך את חזון המדינה למציאות, ידע להבחין בין נר התמיד של הזיכרון לבין נר החיים. הוא דרש מממשלת גרמניה פיצויים על הסבל שנגרם לעם היהודי, על מנת לבסס את המדינה השבירה זה עתה קמה. מנחם בגין, נציג המחנה הלאומי, התנגד בזעקות שבר. למזלה של מדינת ישראל החיים ניצחו את קורבן התמיד וכספי השילומים היו אחד מנדבכי הכלכלה והביטחון של מדינת ישראל.
בנאומו באו"ם אמר אלי ויזל, מייצג שואה אוטנטי ומיומן, שאם העולם היה מקשיב לעדויות היהודים ניתן היה למנוע את זוועות רצח העם ברואנדה ודארפור בימינו אנו. הבעיה שלנו, של היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט, כמייצגי זיכרון השואה, שגם אנחנו לא עשינו מאומה. או `גויים הורגים גויים` כאמירתו של אותו מנחם בגין, פליט מנטאלי וקורבן תמיד של השואה. הכל שואלים מדוע לא הפציצו בנות הברית את מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה והתשובה היא משום שהם סברו שזה יפגע במאמץ המלחמתי שלהם. ברור שאם לא יהודים היו שם אלא בריטים הסיפור הזה שונה, כפי שברור שאם בדארפור היו רוצחים יהודים, אנחנו היינו כבר מוצאים דרך להגיע לסודאן. הפתולוגיה האנושית היא עניין ל דוחו"ת פסיכולוגיים ולא לחשבונות היסטוריים. הרי באפריקה מתבצע בימים אלה ממש, רצח עם ואנחנו, כבני אדם, כיהודים, כישראלים, כמדינת ישראל, מיישרים קו עם עולם אדיש. כך שקצת צניעות בטון ההטפה תוך כדי גירוד הפצעים הנוראים של השואה לא תזיק לנו. לפיד זיכרון תובעני – כן, פוזה של קורבן נצחי - לא. שימוש בשואה כתירוץ למעשינו בהווה – לא ולא.
יש בישראל טיפוסי קורבן נצחיים מן הסוג התוקפני, שהפכו את השואה לגימיק תקשורתי. את עראפת השוו להיטלר, הם הקבילו את ההתנגדות הפלשתינית לכיבוש, זוועתית ככל שתהיה, לשואה. את צה"ל הם תיארו כתואם גסטאפו. זוהי הזניה של הזיכרון הלאומי והאנושי, כאשר במקביל, הופכים מראות היום יום הקשים של תוצאות הכיבוש להיות קטליזטור לאנטישמיות העולה כפורחת. פרסום נפוץ של מפלגת הלאומנים הרוסיים מצביע על קשר ישיר בין השולחן הערוך של ר` יוסף קארו לתכנית הטרנספר של מתנחלי יש"ע, ליברמן, אלדד ושות`. את היחס של מדינת ישראל כלפי הפלשתינאים רואים הלאומנים הרוסיים כמורשת ליחס היהודי המסורתי כלפי עכו"ם. גם אם דוחים בשאט את האבחנות הללו, עדיין יש מקום לתקתק בזיכרון מה שאמרו אבותינו : מי שנכווה ברותחין צריך להיזהר בצוננין.
אירועי 60 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ ופרסום דו"ח האנטישמיות המאותת על עלייה ברגשות האנטי יהודיים וישראליים בעולם, הוא הזמן הנכון לחשבון נפש ודם. `חשבון` היא מילה טעונה כשעוסקים בזוועות, אבל ניהול חשבון אמיתי מכתיב את הצורך לרדת ממזבח קורבן התמיד שבו כפתנו עצמנו ולנהל עם העולם, ועם עצמנו, דיאלוג נוקב - אבל מפוכח.
מה שמבדיל את הנאציזם משאר התארגנויות אנושיות היא המכניזם. אידיאולוגיות מתועבות ורעיונות הבל מסתובבים במרחב האנושי מאז נאבק קין בהבל, אבל מעולם לא נוצר מנגנון לוגיסטי ותעשייתי שהפך את האידיאולוגיה לחרושת רצח יעילה כמו בגרמניה הנאצית. הנאצים רצחו מיליונים, אבל הקורבן העיקרי, הסמל, היינו אנחנו, היהודים באשר הם יהודים, ועלינו מוטלת החובה להזכיר את אותם ימים למען לא יישנו מקרים כאלו.
אבל ברגע שבו ההתקרבנות הופכת להיות סיבת הכול מתפוגג הזיכרון והופך לגימיק של יחסי ציבור. דוד בן גוריון, האיש שהפך את חזון המדינה למציאות, ידע להבחין בין נר התמיד של הזיכרון לבין נר החיים. הוא דרש מממשלת גרמניה פיצויים על הסבל שנגרם לעם היהודי, על מנת לבסס את המדינה השבירה זה עתה קמה. מנחם בגין, נציג המחנה הלאומי, התנגד בזעקות שבר. למזלה של מדינת ישראל החיים ניצחו את קורבן התמיד וכספי השילומים היו אחד מנדבכי הכלכלה והביטחון של מדינת ישראל.
בנאומו באו"ם אמר אלי ויזל, מייצג שואה אוטנטי ומיומן, שאם העולם היה מקשיב לעדויות היהודים ניתן היה למנוע את זוועות רצח העם ברואנדה ודארפור בימינו אנו. הבעיה שלנו, של היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט, כמייצגי זיכרון השואה, שגם אנחנו לא עשינו מאומה. או `גויים הורגים גויים` כאמירתו של אותו מנחם בגין, פליט מנטאלי וקורבן תמיד של השואה. הכל שואלים מדוע לא הפציצו בנות הברית את מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה והתשובה היא משום שהם סברו שזה יפגע במאמץ המלחמתי שלהם. ברור שאם לא יהודים היו שם אלא בריטים הסיפור הזה שונה, כפי שברור שאם בדארפור היו רוצחים יהודים, אנחנו היינו כבר מוצאים דרך להגיע לסודאן. הפתולוגיה האנושית היא עניין ל דוחו"ת פסיכולוגיים ולא לחשבונות היסטוריים. הרי באפריקה מתבצע בימים אלה ממש, רצח עם ואנחנו, כבני אדם, כיהודים, כישראלים, כמדינת ישראל, מיישרים קו עם עולם אדיש. כך שקצת צניעות בטון ההטפה תוך כדי גירוד הפצעים הנוראים של השואה לא תזיק לנו. לפיד זיכרון תובעני – כן, פוזה של קורבן נצחי - לא. שימוש בשואה כתירוץ למעשינו בהווה – לא ולא.
יש בישראל טיפוסי קורבן נצחיים מן הסוג התוקפני, שהפכו את השואה לגימיק תקשורתי. את עראפת השוו להיטלר, הם הקבילו את ההתנגדות הפלשתינית לכיבוש, זוועתית ככל שתהיה, לשואה. את צה"ל הם תיארו כתואם גסטאפו. זוהי הזניה של הזיכרון הלאומי והאנושי, כאשר במקביל, הופכים מראות היום יום הקשים של תוצאות הכיבוש להיות קטליזטור לאנטישמיות העולה כפורחת. פרסום נפוץ של מפלגת הלאומנים הרוסיים מצביע על קשר ישיר בין השולחן הערוך של ר` יוסף קארו לתכנית הטרנספר של מתנחלי יש"ע, ליברמן, אלדד ושות`. את היחס של מדינת ישראל כלפי הפלשתינאים רואים הלאומנים הרוסיים כמורשת ליחס היהודי המסורתי כלפי עכו"ם. גם אם דוחים בשאט את האבחנות הללו, עדיין יש מקום לתקתק בזיכרון מה שאמרו אבותינו : מי שנכווה ברותחין צריך להיזהר בצוננין.