בוקר טוב, פלוס מינוס
השבוע אבא של גיסי, גבר בן 65 שעד כה היה בריא לחלוטין הרגיש ברע ונבדק בבית החולים. לאחר שעבר בדיקות שונות התברר כי הוא חולה בכמה סוגים של סרטן חשוך מרפא, במצב מאוד מתקדם. בהתחלה הודיעו את הבשורה למשפחה (ככל הנראה נותרו לו שבועות עד חודשים ספורים לחיות) ואח"כ בשרו לו את זה. פתאום משפחה שלמה (כולל הוריי, המקורבים אל בני הזוג, ואני, חבר טוב של הבן הצעיר) נכנסת למערבולת בלתי נשלטת של חוסר ודאות. רק השנה הוא יצא לפנסיה אחרי שנים רבות של עבודה קשה במשרד החינוך, כמורה ואח"כ כמנהל בתי ספר, ועכשיו, כשהגיע הזמן להתרפק על הזכרונות ולהזדקן בשקט, בבית מקסים, עם אישה אוהבת, מוקף במשפחה יפה ומוצלחת - מגיע הסוף בצורה כל כך כואבת... נסעתי לבקר אותו לבית החולים, וראיתי שבר כלי. רק לפני שבועיים בארוחת הערב הוא ישב וצחק, ועכשיו במיטה הזרה, בפיג´מה מוזרה למראה, המבט הזה שהיה לו בעיניים לעולם לא יישכח ממני. ואני פתאום לא יודע מה יותר גרוע - למרות פתאום בתאונה, או לגסוס לאט, בידיעה שהמוות מתקרב בכל רגע. העיניים שלי התמלאו בדמעות (וזה סימן לא טוב, כי בזמן האחרון אני "כמעט-בוכה" הרבה), ותחושת חוסר האונים הזו הכתה בי פתאום, שוב, הידיעה שפשוט אין מה לעשות, מלבד להניח לו ללכת לשלום. הרופאים הציעו טיפול כימותרפי שעשוי להאריך את חייו במספר חודשים, אך המליצו שלא לבצע את הטיפול מאחר ויגרום לסבל פיסי קשה. גם אני חושב שאין טעם לסיים את החיים בסבל נורא כל כך, ועדיף להנות בבית עם המשפחה, בשקט, עם תרופות להרגעה בלבד כדי למנוע את הכאב - בשקט. יש שיגידו שהמשפחה כולה "ברת מזל" (עד כמה שמצב הנורא הזה יכול להחשב ל"מזל טוב") מאחר וניתנה לנו ההזדמנות להפרד ממנו לשלום. ויש שיראו בכך דבר נורא, שהרי הציפיה וההמתנה למוות היא קשה ונוראה מכל. אני לא יודע לבחור. אני מניח שההזדמנות להפרד מקלה על כולנו באיזשהו מקום, ולמרות הכאב הנורא - והעובדה שלמוות אי אפשר להתכונן - הזכרונות האחרונים שלנו יהיו "סינטטיים" - זכרונות שחקקנו עכשיו בידיעה שהוא עומד לעזוב אותנו - זכרונות טובים יותר. זה גם הזמן לכפר על הדברים שעשינו, להשלים ולמחול על מלחמות וחיכוכי העבר הבלתי נמנעים. אבל בעבורו, בשביל האיש החכם והמקסים והרגיש הזה, התקופה הנוכחית היא תקופת הסוף, תקופה נוראה וכואבת, שאיני מסוגל לשים את עצמי במקומו ולהבין אפילו את עצמת הפחד, הבדידות והכאב. אוף. פשוט אוף.
השבוע אבא של גיסי, גבר בן 65 שעד כה היה בריא לחלוטין הרגיש ברע ונבדק בבית החולים. לאחר שעבר בדיקות שונות התברר כי הוא חולה בכמה סוגים של סרטן חשוך מרפא, במצב מאוד מתקדם. בהתחלה הודיעו את הבשורה למשפחה (ככל הנראה נותרו לו שבועות עד חודשים ספורים לחיות) ואח"כ בשרו לו את זה. פתאום משפחה שלמה (כולל הוריי, המקורבים אל בני הזוג, ואני, חבר טוב של הבן הצעיר) נכנסת למערבולת בלתי נשלטת של חוסר ודאות. רק השנה הוא יצא לפנסיה אחרי שנים רבות של עבודה קשה במשרד החינוך, כמורה ואח"כ כמנהל בתי ספר, ועכשיו, כשהגיע הזמן להתרפק על הזכרונות ולהזדקן בשקט, בבית מקסים, עם אישה אוהבת, מוקף במשפחה יפה ומוצלחת - מגיע הסוף בצורה כל כך כואבת... נסעתי לבקר אותו לבית החולים, וראיתי שבר כלי. רק לפני שבועיים בארוחת הערב הוא ישב וצחק, ועכשיו במיטה הזרה, בפיג´מה מוזרה למראה, המבט הזה שהיה לו בעיניים לעולם לא יישכח ממני. ואני פתאום לא יודע מה יותר גרוע - למרות פתאום בתאונה, או לגסוס לאט, בידיעה שהמוות מתקרב בכל רגע. העיניים שלי התמלאו בדמעות (וזה סימן לא טוב, כי בזמן האחרון אני "כמעט-בוכה" הרבה), ותחושת חוסר האונים הזו הכתה בי פתאום, שוב, הידיעה שפשוט אין מה לעשות, מלבד להניח לו ללכת לשלום. הרופאים הציעו טיפול כימותרפי שעשוי להאריך את חייו במספר חודשים, אך המליצו שלא לבצע את הטיפול מאחר ויגרום לסבל פיסי קשה. גם אני חושב שאין טעם לסיים את החיים בסבל נורא כל כך, ועדיף להנות בבית עם המשפחה, בשקט, עם תרופות להרגעה בלבד כדי למנוע את הכאב - בשקט. יש שיגידו שהמשפחה כולה "ברת מזל" (עד כמה שמצב הנורא הזה יכול להחשב ל"מזל טוב") מאחר וניתנה לנו ההזדמנות להפרד ממנו לשלום. ויש שיראו בכך דבר נורא, שהרי הציפיה וההמתנה למוות היא קשה ונוראה מכל. אני לא יודע לבחור. אני מניח שההזדמנות להפרד מקלה על כולנו באיזשהו מקום, ולמרות הכאב הנורא - והעובדה שלמוות אי אפשר להתכונן - הזכרונות האחרונים שלנו יהיו "סינטטיים" - זכרונות שחקקנו עכשיו בידיעה שהוא עומד לעזוב אותנו - זכרונות טובים יותר. זה גם הזמן לכפר על הדברים שעשינו, להשלים ולמחול על מלחמות וחיכוכי העבר הבלתי נמנעים. אבל בעבורו, בשביל האיש החכם והמקסים והרגיש הזה, התקופה הנוכחית היא תקופת הסוף, תקופה נוראה וכואבת, שאיני מסוגל לשים את עצמי במקומו ולהבין אפילו את עצמת הפחד, הבדידות והכאב. אוף. פשוט אוף.