כותבת צעירה2
New member
התחלת סיפור
אוקי אז קודם כל אני התחלתי לכתוב סיפור ואני רוצה לשמוע ביקורות והערות על ההתחלה.
אני אשמח לשמוע ביקורות והערות בונות. לא תגובות נאצה !
תודה רבה לקוראים ולעוזרים
כל רגע שעובר, כל דקה שחולפת, כל שעה שנגמרת, כל יום שעובר לו, השבוע שחולף, השנה שטסה לה, החיים שנגמרים.
כל רגע שעובר צריך לנצור, צריך לזכור.
החזקתי אותו בידיים שלי. הוא אצלי, עליי. באחריותי.
אני הרגתי אותו.
"15! 15! איפה את? 15!!!! 15!!!!" הצעקות מאחורי התגברו ונהיו חזקות יותר ויותר. הייתי בהלם, לא הייתי יכולה לענות. עצמתי עיניים רק לכמה שניות, רק כדי שאוכל לשמור את הדמעות בפנים.
מאותו רגע הכל השתנה, הרגשתי ששום דבר לא יוכל לחזור להיות כמו מקודם. הרגשתי כאילו החיים שלי נעצרים, כאילו אני לא שולטת בהם יותר. חשבתי שרק אם אעצום את עיניי לכמה שניות הכל יסתדר. חשבתי שאז אני אדע מה לעשות.
פתחתי את עיניי המלאות בדמעות והסתכלתי למעלה. הוא כבר לא היה בידיים שלי. הסתכלתי על האנשים מסביבי, וראיתי רק מבטים של האשמה. מאשימים אותי, האשימו אותי, אני אשמה!
הנחתי את שתי כפות ידיי על האדמה, כופתתי את בירכיי וניסיתי לעמוד. התחלתי ללכת, וראיתי אותו. צעקתי "הינה הוא! כולם תראו! זה הוא!" הוא הסתכל עליי, חייך והפנה את גבו אלי. הוא המשיך ללכת. "היי! לאן אתה הולך? לא! תחזור! תחזור!!!" התמוטטתי. אני שוכבת על האדמה היבשה. חסרת הכרה. חסרת אונים.
התעוררתי במיטה שלי. עוד מבטים מאשימים. העיניים המאוכזבות שנועצות בך מבטים. אתה מרגיש את הכעס והעצב חודר לעצמות שלך. רק מהמבט. מבט של האשמה.
"הכל יהיה בסדר מיה. אין לך מה לדאוג. אני כאן" קולה הרך והאוהב של אימי. כמה התגעגעתי אליו.
"אמא?" אמרתי בלחש, חסרת כוחות. "אני מצטערת... המפקדת... תגידי לה... תגידי... אני מצטערת" עיניי נעצמו, גופי נחלש.
הפעם התעוררתי כבולה למיטת בית החולים. פתחתי את עיניי אט אט, והסתכלתי עליהם. שוב על מבטי האשמה, המבטים הכל כך כואבים האלו, ואז ראיתי אותו מחייך את חיוכו הגדול ונעלם. הסתכלתי הצידה והינה אמא שלי, מחזיקה לי את היד ולוחשת לי שהכל יהיה בסדר.
עברו שבועיים, השתקמתי כבר והרגשתי הרבה יותר טוב. הרופא נכנס לחדר ואמר "טוב מיה, הבדיקות שלך מראות לנו שאת בריאה מספיק בשביל לחזור הביתה!" לא הייתי מסוגלת לחייך, לא אחרי מה שקרה "תנוחי בבית כמה זמן. את משוחררת" הרופא אמר. כן, אני משוחררת. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו החודש שאמרו לי "את משוחררת". אמא עזרה לי להכנס הביתה, למקום האהוב עלי שהתגעגעתי אליו כל כך. צנחתי למיטה שלי ונרדמתי עד מחרת.
פתחתי את עיניי וראיתי את אימי לוחשת לי "כבר בוקר מתוקה, תקומי. יש לך אורחת". פתחתי את עיניי לאט, ושם היא הייתה. היחידה שלא רציתי לראות. "הטוראית מיה" היא אמרה לי בקול הנוקשה והמפחיד שלה. "המפקדת. שלום המפקדת. המפקדת הייתי מצדיעה אבל..." לפני שהספקתי לסיים את המשפט היא קטעה אותי ואמרה "אני יודעת מיה. הטוראית מיה את משוחררת מתפקידך בשירות הצבאי." וזאת הייתה הפעם השנייה באותו החודש.
אוקי אז קודם כל אני התחלתי לכתוב סיפור ואני רוצה לשמוע ביקורות והערות על ההתחלה.
אני אשמח לשמוע ביקורות והערות בונות. לא תגובות נאצה !
תודה רבה לקוראים ולעוזרים
כל רגע שעובר, כל דקה שחולפת, כל שעה שנגמרת, כל יום שעובר לו, השבוע שחולף, השנה שטסה לה, החיים שנגמרים.
כל רגע שעובר צריך לנצור, צריך לזכור.
החזקתי אותו בידיים שלי. הוא אצלי, עליי. באחריותי.
אני הרגתי אותו.
"15! 15! איפה את? 15!!!! 15!!!!" הצעקות מאחורי התגברו ונהיו חזקות יותר ויותר. הייתי בהלם, לא הייתי יכולה לענות. עצמתי עיניים רק לכמה שניות, רק כדי שאוכל לשמור את הדמעות בפנים.
מאותו רגע הכל השתנה, הרגשתי ששום דבר לא יוכל לחזור להיות כמו מקודם. הרגשתי כאילו החיים שלי נעצרים, כאילו אני לא שולטת בהם יותר. חשבתי שרק אם אעצום את עיניי לכמה שניות הכל יסתדר. חשבתי שאז אני אדע מה לעשות.
פתחתי את עיניי המלאות בדמעות והסתכלתי למעלה. הוא כבר לא היה בידיים שלי. הסתכלתי על האנשים מסביבי, וראיתי רק מבטים של האשמה. מאשימים אותי, האשימו אותי, אני אשמה!
הנחתי את שתי כפות ידיי על האדמה, כופתתי את בירכיי וניסיתי לעמוד. התחלתי ללכת, וראיתי אותו. צעקתי "הינה הוא! כולם תראו! זה הוא!" הוא הסתכל עליי, חייך והפנה את גבו אלי. הוא המשיך ללכת. "היי! לאן אתה הולך? לא! תחזור! תחזור!!!" התמוטטתי. אני שוכבת על האדמה היבשה. חסרת הכרה. חסרת אונים.
התעוררתי במיטה שלי. עוד מבטים מאשימים. העיניים המאוכזבות שנועצות בך מבטים. אתה מרגיש את הכעס והעצב חודר לעצמות שלך. רק מהמבט. מבט של האשמה.
"הכל יהיה בסדר מיה. אין לך מה לדאוג. אני כאן" קולה הרך והאוהב של אימי. כמה התגעגעתי אליו.
"אמא?" אמרתי בלחש, חסרת כוחות. "אני מצטערת... המפקדת... תגידי לה... תגידי... אני מצטערת" עיניי נעצמו, גופי נחלש.
הפעם התעוררתי כבולה למיטת בית החולים. פתחתי את עיניי אט אט, והסתכלתי עליהם. שוב על מבטי האשמה, המבטים הכל כך כואבים האלו, ואז ראיתי אותו מחייך את חיוכו הגדול ונעלם. הסתכלתי הצידה והינה אמא שלי, מחזיקה לי את היד ולוחשת לי שהכל יהיה בסדר.
עברו שבועיים, השתקמתי כבר והרגשתי הרבה יותר טוב. הרופא נכנס לחדר ואמר "טוב מיה, הבדיקות שלך מראות לנו שאת בריאה מספיק בשביל לחזור הביתה!" לא הייתי מסוגלת לחייך, לא אחרי מה שקרה "תנוחי בבית כמה זמן. את משוחררת" הרופא אמר. כן, אני משוחררת. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו החודש שאמרו לי "את משוחררת". אמא עזרה לי להכנס הביתה, למקום האהוב עלי שהתגעגעתי אליו כל כך. צנחתי למיטה שלי ונרדמתי עד מחרת.
פתחתי את עיניי וראיתי את אימי לוחשת לי "כבר בוקר מתוקה, תקומי. יש לך אורחת". פתחתי את עיניי לאט, ושם היא הייתה. היחידה שלא רציתי לראות. "הטוראית מיה" היא אמרה לי בקול הנוקשה והמפחיד שלה. "המפקדת. שלום המפקדת. המפקדת הייתי מצדיעה אבל..." לפני שהספקתי לסיים את המשפט היא קטעה אותי ואמרה "אני יודעת מיה. הטוראית מיה את משוחררת מתפקידך בשירות הצבאי." וזאת הייתה הפעם השנייה באותו החודש.
