א
כ'כ צודק במילותיך, זה מה שקרה בשבועות האחרונים: בעלי מסתכל עלי אבל לא דואל כשאני מצווה עליו להביא חגורה או כשביקשתי שילפף את ידיו סביב צווארי. היה כיף ומטריף.
נכון, הריגוש הוא במילים, בלא נודע, יודע מה? גם בזה שהוא לא סופר אותי כי הוא במקצוע שלו, מזיין שם בוודאות. ואני? אני אישה של בית. אני מתנדבת לכל הוועדים. מבשלת לקשישים בסופ'ש. יפה ואופה.
ההוא, החדש, זה לא וירטואלי. אנחנו נפגשים פעם בשבוע, הוא רקם את זה לאט ונכון כי הוא חרא עם ניסיון. בעלי לעולם לא יגיד לי 'תתכופפי כי בא לי לזיין אותך' בכזאת פשטות מגרה כמו ההוא, החדש, שמבט אחד אני יודעת מה הוא חושב ורוצה. אתה בטח מבין...?
זה כנראה קשור לעוד דברים (כמו הגיל שלי?) ולקורונה ולחיפוש משמעות?
תודה על התשובה.
וואלה. אז את חושדת שהוא מזיין בוודאות.
אבל כשאת כותבת את זה, את מדברת על ה'פעולה' כמו כל פעולה אחרת שאנו עושים: ישנים, אוכלים, מזיינים, נוסעים או שיושבים בשירותים. כלומר: מקיימים את צורכי החיים.
וכשאת עם ההוא? וואו.. התוודית: אז את "מה שיש שם מתחת למכנסיים (שכבר ראיתי ד'א)", ראית. נו? ובינינו? זה כל כך שונה ממה שיש לבעלך שם? או ל'יענקלה'?
כי מה בעצם שונה? שונה הדרך בה נוגעים. המילים שלוחשים תוך כדי. הנישוקים והליטופים שבדרך.. הנגיעה לא נגיעה באזור שנוטף... נו. אנחנו הרי מכירים את זה. כולנו.
אז דווקא הקטע שה"חרא" ההוא נגע ועורר,
דווקא הקטע שראית לו וכנראה גם חשת זאת בידייך ואולי גם ב... (לשון)?
ובכ"ז, לא איפשרת שהוא גם יתנענע בבפנוכו שלך?
וואו.. מתחת את החבל הכי הכי שאפשר.
והוא, ה"חרא"? (כפי שרשמת)? רגע. מה את רוצה לומר בזה?
את הרי מספרת, שאת כלואה בכלוב של זהב.
מבשלת. מכבסת (תולה), אופה ויפה, אבל מי סופר? בעלך יודע שאת שם והוא גם (מניח) שלא תעזי לצאת משם. כי את רק "שלו".
וכל זה קורה, כאשר בעלך עושה את הפעולות (הנחוצות) שלו בחוץ (בוודאות).
אז ברור שהוא "חרא". "חרא דה לוקס" אפילו. כי את יודעת זאת למרות שהוא לא 'מגלה לך'. דא?
והאחר חרא (כך הרי כתבת), כי יש לו ניסיון, הוא מצחקק מתחת לשפם והוא יודע שמתיחת החבל שאת מדברת עליה תשתלם לו. הכי תשתלם לו בעצם. כי היא תביא לו בסוף אוקיינוס של הצפות (וזה קצת יותר מים).
אז שווה לו להקריב את ההנאה של הרגע הזה, כדי שברגע הבא, תהיה הצפה, שרק בחלומות מדמיינים אותה (וגם את הרי יודעת בתודעתך [ומצפה גם] שזה מה שיקרה).
אה?
ובתוך כל זה מקנן גם הפחד. 3 ילדים קטנים... מה יקרה בבית? וכן. עד כמה שזה מפחיד, זה גם משחרר ים של אדרנלין ואדורפינים.
אז אין לי עצות בשבילך. כי כולנו כאן יודעים, שכל מה שאציע יהיה כרוך בקלישאות והתמרחויות מילוליות, שאין להן שמץ של כיסוי.
ואת, שאת בתוך זה? רק את יודעת עד כמה זה "בלה בלה בלה" ואת תדעי בדיוק מה את צריכה לעשות.
כי מה קורה כאן בעצם? את הרי גילית כבר את הסוד: 'כל הגברים חארות'. 'כולם רוצים את אותו דבר, וכשזה גנוב, זה הכי מתוק שיש'. 'וברור כשמש בצוהרי היום, שגם בעלי מבצע פעולות (סתמיות כאלה) בחוץ'. [ואגב, ה"סתמיות" שאני כל כך מדגיש את סתמיותן, הן אולי ה'הכי המון שדרוש' לזו שממששת לו ופוערת עבורו]. ... חומר למחשבה.
אז למה שגם את לא תהיי שם?
והכי חזק שאפשר. עם החבל הכי מתוח שאפשר בכלל לדמיין שניתן למתוח. כי זה הכי הכי שיש.
אז מי אני שאגיד לך לעצור? לעשות פתאום חשבון נפש<? מה? השתגעתי?
ומאידך גיסא, גם לא אגיד לך שתתפרעי ככל שניתן.
כי את החירות הזו רק את תקבעי: מתי, עד כמה, ו... כמה.
אז זהו. סיימתי.