אני לא יודעת אפילו מה אני מרגישה, לא יודעת למה אני כל כך
עייפה.
מרגישה תשושה, עייפה, חסרת כוחות ואנרגיות בגלל הטיפול בהוריי בצורה אינטנסיבית ושיש לי רק עזרה בשעות מועטות של מטפלת דרך ביטוח לאומי. אחותי ואחי לא עוזרים לי ואמא שלי ממש סיעודית ומטפלת בה כל רגע.
התחלתי גם עבודה חדשה עם כסומכת לפוגעת נפש בדיור מוגן והיא ממש כל הזמן רצה לבדוק את הגבולות שלי ועד כמה אני יכולה להעניק לה, כל הזמן חשוב לה שיעניקו לה, ייתנו לה והיא לא מבינה שאני באה לטפל בה ולא למלא את החסכי הילדות שלה כי הוריה נפטרו שהיא היתה בת 9 והיא בת יחידה והיא מרגישה נטושה ולכן היא רוצה שכל הזמן ירצו אותה, יקנו לה.
גם אם אני רוצה לקנות לה אני לא יכולה, כי במסגרת התפקיד יש הפרדה מוחלטת בין הטיפול לבין קשר חברי, למרות האינושיות שבטיפול.
אין לה בכלל גבולות - גם כל הזמן היא רוצה שאני אשאר יותר מהזמן וכאשר אני הולכת בזמן שלי, אז פתאום היא לא מוצאת את הדברים שלה כדי אני כביכול אעזור לה לחפש ובכך אשאר יותר.
בהתייעצות עם האחראית שלי שהיא עובדת סוציאלית, אמרה לי שאני צריכה להגיד לה שאני לא חורגת מהזמנים וכאשר הזמן נגמר אז אני מסיימת ושהיא גם אמרה לי.
כאשר אמרתי לה את זה אז פתאום היא נפגעה ורוצה שאני אלך לפני כן.
מאמינה שאני צריכה עוד פעם לשוחח איתה עוד יותר לעומק ולהסביר לה את גבולות הטיפול ואין אני יכולה לתת לה דברים כפי שהיא אמרה לה לי שהיא רוצה ממני וגם הזמנים הם לא ניתנים להתפזרות אלא לזמן מוגבל ואם אני אומרת לה, אזי היא לא צריכה להפגע ובכך לרצות שאני כביכול אלך לפני הזמן.
כן, מאמינה שזה רק עניין של זמן וככל שאדגיש לה את הדברים הללו, אולי היא תפנים זאת, למרות שהיא חסרת גבולות לחלוטין.
רציתי ללכת לטיפול בשיחות דרך הקופה ולא פסיכיאטרי כי אין לי צורך וכאשר הייתי במכון לסכרת אז היא דברה עם מנהל המרפאה של בריאות הנפש בקופה שקרובה לביתי והיא אמרה לי שאני רק צריכה הערכה פסיכיאטרית כדי לקבל את הטיפול הפסיכולוגי.
כאשר הגעתי לשיחה עם מנהל המרפאה אז הוא אמר לי בסיום השיחה שהוא צריך את התיק וכרגע אין לו טיפול פסיכולוגי ואחרי שאמרתי לו כל מיני דברים, אז הוא אמר שהוא צריך את התיק הרפואי שלי ממרכז לבריאות הנפש באיכילוב איפה שטופלתי ושאני אעשה העברה.
הלכתי למרכז לבריאות הנפש באיכילוב ובקשתי את התיק, הוא אמרו לי שאני צריכה לפנות לרשומות הרפואיות כדי לעשות העברה או לרופא שלי, רק שהוא עזב. בקשתי ממנהל המרפאה אך הוא סירב בצורה קצת לא מובנת - אמרתי לו אם הוא יכול לעשות זאת עבורי כדי לקדם את בקשתי ואז הוא אמר שלא והוא לא יודע כמה זמן זה יקח כי אם זה יפול בידיים שלו, אזי יהיה מהר ואם אצל רופא תורן אחר, אז הוא לא יודע והוא לא יתערב לי בזה.
הרגשתי קצת לא נעים עם התשובה.
וניסיתי לפנות לרשומות ואז הם אמרו לי לבוא לחתום כדי להעביר את התיק.
בסוף החלטתי שאין צורך בטיפול, כי לא יודעת אם ייתנו לי רק טיפול פסיכולוגי במכבי או מותנה במעקב פסיכיאטרי וגם אם בלי תרופות, עדיין בדיקת השפיות מתישה אותי ומעייפת אותי ולכן אין אני רוצה בכך.
היה געגוע פתאום לצוות המרפאה במרכז לבריאות הנפש לאחר הביקור הקצר שם, כאילו קשה לי ממש להתנתק מהמקום, זה החזיר אותי אל הצורך בהכלה שלהם, אך לא קיבלתי זאת כאשר החלמתי ולכן גם מבינה שאין הגעגוע תורם לי, למרות הקושי וגם עוד מעט המקום עומד להסגר בגלל הרפורמה החדשה.
והאחים שלי ממש מגעילים ולא עוזרים ומרגישה כל כך לבד בכל מה שאני עוברת.
לפעמים אני מפנטזת שאני בטיפול אצל הפסיכיאטר שהיה לי באופן פרטי או אצל מנהל המרפאה במרכז לבריאות הנפש, אך מהר מבינה שזה רק רצון לקבל כוחות ולא יהיה לי את זה.
לא מבינה מה קורה לי, מה אני רוצה מעצמי, רק הולכת בצעדים לקראת המטרות שלי ומאמינה בכוחותיי שאצליח להתגבר על הכל ויהיה טוב, אך מרגישה תשושה מאוד מהדרך ....
 
 
