לתשומת לב ההורים שנכנסים לכאן

לתשומת לב ההורים שנכנסים לכאן

קראתי מספר הודעות שלכם כאן. אני יודעת שהכל נכתב מדאגה, אבל אני חוששת שאתם מפספסים משהו בגדול. תנו לי בבקשה, כ"ילדונת" בת 25, לספר לכם איך מרגיש הילד הסרבן שלכם, זה שלא אוכל ירקות או בשר או השד יודע מה. מנקודת מבטו. הוא פעוט, אין לו כלים להביע את מה שהוא רוצה לומר לכם. שמי מיכל. בעברי, החל מגיל שנתיים עד לתחילת שנות העשרים שלי, הייתי "סרבנית" כזו. מגיל שנתיים התזונה שלי הייתה מוגדרת במונחים רפואיים "תזונה ילדותית ומפונקת", כלומר מאוד בררנית. לא ידעתי למה זה, אבל פשוט לא יכולתי לחשוב אפילו על להכניס לפה ירקות, הרבה סוגי פירות, בשר, גבינות וכו´. הרבה מהתזונה שלי התבססה על פחמימות ושומנים, החלבונים היחידים שאכלתי היו אגוזים ומרק עוף. הבדיקות היו תקינות. המצב הנפשי? ממש לא. איך אתם חושבים מרגישה ילדה שמגיל צעיר צריכה לשמוע בארוחות רבות משתתפים איך השיחה נסובה סביב הרגלי האכילה המוזרים שלה? ממש הרגשתי שהעיניים של כולם נעוצות בצלחתי. מיכל תאכל? לא תאכל? למה לא אוכלת? מה ילדה כזו יכולה לענות למבוגרים, שמגיל שלוש שואלים אותה מה יקרה בצבא אם היא תמשיך לאכול ככה? או מה יקרה אם חבר יזמין אותה לארוחת ערב? ומי בכלל ירצה להתחתן איתך אם את לא אוכלת? ומה תכיני לילדים ולבעל לאכול (רגע, איך בדיוק יהיו ילדים ובעל אם אף אחד לא רוצה להתחתן איתי...)? את תהיי אימא ואישה רעה, חלשה, ינשרו לך השיניים, תהיי חולה תמיד! המסר שאני קלטתי - אני ילדה רעה ועושה צרות להורים ולמשפחה בגלל שאני לא אוכלת. תפסתי את הרגלי האכילה שלי כמום, כמוגבלות. כולם מסביבי נראו לי נורמאלים ורק אני לא. בכזו הרגשה הגעתי לכיתה ד´ ולא הופתעתי בכלל לגלות שאני לא מקובלת. אחרי הכול, מי ירצה להיות חבר שלי? שנים על גבי שנים (!) חייתי בפחדים ובבושה, לא יצאתי לטיולים ולארוחות משפחתיות כי התביישתי לאכול (או לא לאכול) ליד אחרים. זה הפריע לי ביצירת קשרים חברתיים. הפסקתי לאכול בגיל שנתיים מפני שלא יכלתי להביע צער וכעס על כך שהסבים האהובים שלי, בגידלו אותי מגיל חצי שנה בשעות הבוקר כשאימא הייתה בעבודה, נסעו לחו"ל. כשהתוודעתי לזה, ודבר התחבר לדבר. התחלתי להחלים. יצאתי מכל זה לפני שנתיים בעזרתו המדהימה של הבעל שלי וההורים שלי שקיבלו ומקבלים אותי כמו שאני ושל מטפלת (פסיכולוגית) מקסימה. כיום חזרתי לאכול "רגיל", אבל יותר מ20 שנים של אכילה בררנית מלווה בבושה עדיין נמצאות בתודעה שלי. יש הרבה דברים לא סגורים. אנא ממכם, ילדכם עדיין רכים וטהורים מפגיעות. אל תגרמו ליקירכם להתבייש בעצמו מפני שהוא "לא אוכל". נסו להיות קשובים אליו ולבדוק מה מציק לו ומה הוא מנסה בעצם להעביר לכם בעצם אי אכילתו, במקום לעסוק באי אכילה עצמה.
 

purediving

New member
../images/Emo45.gif ואולי נקודת מבט נוספת

אני סבלתי מבולימיה במשך 4 שנים, לאחר טיפול, הצלחתי להבין כמה דברים על הבית בו גדלתי. בית, בו הכריחו אותי לאכול גם כשלא רציתי כי הייתי רזה מידי (נולדתי פג), בית שבו לא היה מקום ל "אבל אני לא אוהבת את האוכל הזה", בית שבו הייתי חייבת לסיים את הצלחת ואת כוס החלב החם (עד היום אני לא מסוגלת לשתות חלב) אני מצטרפת למיכל. אני יודעת שכולכם מגיעים לכאן מדאגה ואהבה רבה לילדכם, אבל בבקשה בהמון רגישות וזהירות, הקו הוא מאוד דק. וסליחה אם פגעתי במישהו, הייתי חייבת להגיב.
 
למעלה