מה אני כן לעומת מה אני לא

[ורדה דודי]

מה אני כן לעומת מה אני לא

כשאני אומרת מה אני לא, זה מגדיר משהו כללי.
זה עדיין נשאר כמשהו שחסרה בו התוכנית של מה אני מתכוונת לעשות.
כשאני אומרת מה אני רוצה זה יכול להיות התחלה של תוכנית פעולה.
לדוגמה:
מה אני לא.....: בשעה 16:00 לא הספיק לי התפוח שהבאתי
אני אני כן...: בשעה 16:00 הרגשתי רעב (או כל תיאור שמבטא את "לא הספיק לי התפוח" )
מחר נעשה יום בלי שימוש במילה "לא".
מתחילים?

 

[קשר חדש]

אני בעד העברת השיח באופן כללי ללמה אני כן

מה אני רוצה?
מה המטרות? היעדים?
מה אני מתכננת לעשות עבור זה?
איך אתגבר על אתגרים? (להבדיל מהשאלה מה המכשולים המעכבים).
גישה כזאת מייצרת הצלחות ופעילות. גישה שמדברת על הלא, היא גישה שבד"כ עוצרת התפתחות.

 

[ניקנוR]

לדעתי, איך אתגבר היא שאלה שונה מהשאלה מה מעכב אותי. לא הפוכה

ואת שתיהן כדאי לשאול, כדי לתכנן פעולה שמתאימה לקשיים שזיהיתי.

 

[ורדה דודי]

כל כיוון של שאלה מתאים

הכוונה ביצירת תשובה בעלת מבנה של מה אני עושה/מרגישה/מתכננת/חושבת וכו'.

 

[קשר חדש]

ההפכים הם האתגר לעומת המכשול

כאשר יש בעייה, ניתן לראות אותה כפן השלילי: בעיה/מכשול או בפן החיובי כאתגר.
לדג' קשה לי לא לאכול בערב (בעיה/מכשול) לעומת האתגר שלי הוא להתגבר על הצורך באכילה מוגברת בערב (אתגר).

יש אנשים שאוהבים מאד להתלונן. לא טוב להם במדינה, לא טוב להם בעבודה, לא טוב להם עם בן הזוג. כשאת מתחילה לשאול אותם מה כן? הם משתתקים. הם לא יודעים לענות. אז אפשר באופן טכני, כדי להתחיל לשנות גישה, לקחת כל משפט שלילי שלהם ולתרגם אותו לחיובית.
התחבורה הציבורית במדינה מזעזעת הופך לאני רוצה מדינה עם תחבורה ציבורית יעילה.
צועקים עלי הרבה בעבודה הופך לאני מחפשת עבודה שבה יחסי האנוש בין המנהל/ת לעובדים טובים.
בן הזוג לא מתעורר בלילות לילדים הופך לאני מחפשת בן זוג שישתתף יחד אתי בקימה בלילה לילדים.

ההבדל בין התחבורה הציבורית במדינה מזעזעת לבין אני רוצה מדינה עם תחבורה ציבורית יעילה, הוא המשך הדיון אחר כך. כשמישהו אומר שהתחבורה הציבורית מזעזעת, בד"כ השיחה תהיה, על דוגמאות שונות לפקקים הבילתי ניסבלים, להמתנה הבלתי נגמרת, לחום והשמש בתחנות וכו'. בעוד שהמשך השיחה על מדינה עם תחבורה ציבוירת יעילה, יהיה הרבה פעמים דוגמאות ליעילות. בפריס הרכבת התחתית מגיעה כל 3 דקות, בניו יורק גם אנשי העסקים עם החליפות נוסעים בתחבורה ציבורית ולא מחזיקים אוטו וכו'.
השוני בשיח, והדיבור על מה כן, יוצר את התשתית ליצירת החזון, היעדים והמטרות שהם קריטיים ליצירת תוכנית עבודה אפקטיבית.
השיח המתלונן, יוצר בד"כ אוירת נכאים, וחוסר מוטיבציה לפעול או חוסר יכולת לראות איך פותרים את הבעייה.

שוב, בשיניהם, התוכן עצמו דומה (כי ניתן לתרגם כל משפט למשפט חיובי), אבל התוצאה של הדברים שונה.

 

[ניקנוR]

לא הבנתי מה הבעיה עם המילה לא.

״משהו כללי״? גם להגיד כן זה משהו כללי.
״לא הספיק לי התפוח״ נשמע לי בדיוק כמו ״הרגשתי רעב״ מבחינת הכלליות והחוסר שבמשפט.
בראשון חסרה התכנית לעתיד, בשני חסרה ההבנה של הסיבה לזה שאני מרגישה רעב.
ורק שילוב של שני המשפטים יתן תמונה שלמה.

אני לא רואה איך המשפטים האלו הפוכים.

 

[ורדה דודי]

הם אחרים

לא הספיק לי התפוח אומר מה אין לי.
דיבור כזה שמבטא דרך חשיבה מובנו שאני אומרת מה אני לא רוצה אבל לא מבטאה את מה שאני רוצה.
הסתכלות אחרת.
בדוגמה שנתתי:
לא הספיק לי התפוח - אז מה הוא כן?
זה שאמרת לא הספיק לי התפוח עדיין לא מספק הסבר מה הבעיה שהתעוררה בעקבות ואז חסר הפתרון.
האם לא הספיק כי זה מעט מדי, אוהבת משהו אחר, רגילה לאכול כריך.....
המשפט הרגגשתי רעבה מוסר במדוייק את הבעיה והפתרון.