The Heretic
New member
קיצוניות אגרסיה וקיטש
אני יושבת על הכורסא הבלויה בחדרי; עיני נעוצות בדלת. הידית לא מסתובבת, הידית לא מסתובבת.
אבל אני מחכה, ואמשיך לחכות שתחזור, לרגע בו גופי יצא מן הקפאת הזמן על תפקודו ולבי יתחיל לדפוק שוב, הרגע בו הברק יחזור לעיני המתות, הרגע בו הדם יעלה שוב למוחי, הרגע שחמצן יחזור לחדור לריאותיי
ואולי ברגע שזה יקרה, לא ברק יחזור, ולא חמצן יכנס, ולבי לא יחזור לפעום, אלא שטפי דם ענקיים, אדום עז, דם יתפרץ מלועי ונחירי ירשפו אש, שיערי יתפרע באין הרוח, ואני אעמוד גבוה וציפורני הכסוסות תהפכנה לטפרים חודרניות, ואני אתקרב אליך לאט, לאט, אחייך את החיוך המיתמם שלי, אולי אפילו אקרוץ בחינניות מלאת ריסים ארוכות, וברגע, ברגע שתעיז לפצות את פיך, ברגע שתוציא את ההברה הראשונה... אתנפל עליך בחוזקה ואת חוד ניבי אנעץ בצווארך, אינק את דמך, לגימות גדולות שכמעט יחנקו אותי, אך לא אפסיק עד הטיפה האחרונה, עד שגופך יזהר מלובן בחושך חדרי.
אשכיב אותך במיטתי, אכסך בשמיכה דקה. אלטף את פניך כאילו היית ילדי שלא היה, אקח את הספר הראשון מן המדף, ואתחיל לספר אותו ללא קול, שורה אחר שורה, דף אחר דף, עד שאומר "הסוף" אנשק אותך נשיקת לילה טוב, אכסה את ראשך בשארית השמיכה, אצא מן הבית, אנעל, ואברח. אצרח. הוא נרצח.
-
וישבתי. וישבתי. וחיכיתי. ואין בא.
אור השמש התחיל לחדור מבעד לתריס בפעם השלישית.
קמתי בן שנייה, רצתי לדלת, תלשתי אותה מן המקום, ירדתי במדרגות, קפצתי חמש, מעדתי בנחיתה, כאב עז פילח את קרסול שמאל, אך לא היה לי אכפת. רצתי ברחוב, אגרופי מורמים אל על ואני צורחת מבפנים ורק שפתי נעות, ואני מועכת חילזון בכף רגלי וממשיכה לרוץ, הטל מרטיב את שערי אך אני ממשיכה לרוץ. אנשים מסתכלים עלי מאוד מוזר אני קולטת מזווית העין, בצורה שמעולם לא הביטו בי קודם, עיניהם נפתחות לגודל מלא ופיהם מתעקל להבעה שאיני ראיתי מימיי, אך אני ממשיכה לרוץ, אני חוצה את הכביש ומכוניות צופרות, כל המכוניות צופרות, מיליון מכוניות צופרות. אני מרגישה את זרמי האוויר רוטטים בתוף אוזני, אני עומדת באמצע הכביש, מוחי מסתחרר בצורה קיצונית, שיערותיי נמרטות אחת אחרי השנייה מקרקפת ראשי, בגופי נחרטים קווים אדומים מציפורניי, אני מרגישה את האדמה מטלטלת מתחת לרגלי.
מישהו תופס אותי חזק, מרתק אותי לרצפה, וכואב לי, כואבות לי הידיים מהריתוק, והראש שלי נדפק ברצפה מלחיצה חזקה של מי שקושר אותי. ופתאום, פתאום אני קולטת.
"ילדה, את ערומה".
השוטר מדבר אלי אך אינני שומעת ועיני מטושטשות מכדי להבין את תנועות שפתיו, אז אני שותקת.
הבחור שעמד לצדו וריתק אותי הפשיל את מעילו וכיסה את גופי הכחוש מימיי רעב.
התקבצתי לכדור, להסתיר את פניי.
אני ממצמצת, אור פנסי המכונית מסנוור אותי, אך אני מישירה אל העיניים הזוהרות האלה מבט-
אלוהים, אני לא מפחדת להסתכל לך בעיניים. וזהו קרב מבטים ביני לבין אלוהים אשר ברא את הטוב והאור, הטוב והאושר, אני לא אפסיד בקרב בין העיניים השחורות למוארות, אפילו שכל כך הייתי רוצה להפסיד, ובעצם אני מבינה כי השתקפות האור בעיני היא נצחונו של אלוהים, אך מדוע אינו מאיר את דרכי?
השוטר התכופף לעברי, החזיק חזק בידי. "את בטוחה עכשיו, ילדה."
-
אשמח לדעות/הערות/ תגובות..
אני יושבת על הכורסא הבלויה בחדרי; עיני נעוצות בדלת. הידית לא מסתובבת, הידית לא מסתובבת.
אבל אני מחכה, ואמשיך לחכות שתחזור, לרגע בו גופי יצא מן הקפאת הזמן על תפקודו ולבי יתחיל לדפוק שוב, הרגע בו הברק יחזור לעיני המתות, הרגע בו הדם יעלה שוב למוחי, הרגע שחמצן יחזור לחדור לריאותיי
ואולי ברגע שזה יקרה, לא ברק יחזור, ולא חמצן יכנס, ולבי לא יחזור לפעום, אלא שטפי דם ענקיים, אדום עז, דם יתפרץ מלועי ונחירי ירשפו אש, שיערי יתפרע באין הרוח, ואני אעמוד גבוה וציפורני הכסוסות תהפכנה לטפרים חודרניות, ואני אתקרב אליך לאט, לאט, אחייך את החיוך המיתמם שלי, אולי אפילו אקרוץ בחינניות מלאת ריסים ארוכות, וברגע, ברגע שתעיז לפצות את פיך, ברגע שתוציא את ההברה הראשונה... אתנפל עליך בחוזקה ואת חוד ניבי אנעץ בצווארך, אינק את דמך, לגימות גדולות שכמעט יחנקו אותי, אך לא אפסיק עד הטיפה האחרונה, עד שגופך יזהר מלובן בחושך חדרי.
אשכיב אותך במיטתי, אכסך בשמיכה דקה. אלטף את פניך כאילו היית ילדי שלא היה, אקח את הספר הראשון מן המדף, ואתחיל לספר אותו ללא קול, שורה אחר שורה, דף אחר דף, עד שאומר "הסוף" אנשק אותך נשיקת לילה טוב, אכסה את ראשך בשארית השמיכה, אצא מן הבית, אנעל, ואברח. אצרח. הוא נרצח.
-
וישבתי. וישבתי. וחיכיתי. ואין בא.
אור השמש התחיל לחדור מבעד לתריס בפעם השלישית.
קמתי בן שנייה, רצתי לדלת, תלשתי אותה מן המקום, ירדתי במדרגות, קפצתי חמש, מעדתי בנחיתה, כאב עז פילח את קרסול שמאל, אך לא היה לי אכפת. רצתי ברחוב, אגרופי מורמים אל על ואני צורחת מבפנים ורק שפתי נעות, ואני מועכת חילזון בכף רגלי וממשיכה לרוץ, הטל מרטיב את שערי אך אני ממשיכה לרוץ. אנשים מסתכלים עלי מאוד מוזר אני קולטת מזווית העין, בצורה שמעולם לא הביטו בי קודם, עיניהם נפתחות לגודל מלא ופיהם מתעקל להבעה שאיני ראיתי מימיי, אך אני ממשיכה לרוץ, אני חוצה את הכביש ומכוניות צופרות, כל המכוניות צופרות, מיליון מכוניות צופרות. אני מרגישה את זרמי האוויר רוטטים בתוף אוזני, אני עומדת באמצע הכביש, מוחי מסתחרר בצורה קיצונית, שיערותיי נמרטות אחת אחרי השנייה מקרקפת ראשי, בגופי נחרטים קווים אדומים מציפורניי, אני מרגישה את האדמה מטלטלת מתחת לרגלי.
מישהו תופס אותי חזק, מרתק אותי לרצפה, וכואב לי, כואבות לי הידיים מהריתוק, והראש שלי נדפק ברצפה מלחיצה חזקה של מי שקושר אותי. ופתאום, פתאום אני קולטת.
"ילדה, את ערומה".
השוטר מדבר אלי אך אינני שומעת ועיני מטושטשות מכדי להבין את תנועות שפתיו, אז אני שותקת.
הבחור שעמד לצדו וריתק אותי הפשיל את מעילו וכיסה את גופי הכחוש מימיי רעב.
התקבצתי לכדור, להסתיר את פניי.
אני ממצמצת, אור פנסי המכונית מסנוור אותי, אך אני מישירה אל העיניים הזוהרות האלה מבט-
אלוהים, אני לא מפחדת להסתכל לך בעיניים. וזהו קרב מבטים ביני לבין אלוהים אשר ברא את הטוב והאור, הטוב והאושר, אני לא אפסיד בקרב בין העיניים השחורות למוארות, אפילו שכל כך הייתי רוצה להפסיד, ובעצם אני מבינה כי השתקפות האור בעיני היא נצחונו של אלוהים, אך מדוע אינו מאיר את דרכי?
השוטר התכופף לעברי, החזיק חזק בידי. "את בטוחה עכשיו, ילדה."
-
אשמח לדעות/הערות/ תגובות..
