שלום אולי כאן אוכל לקבל קצת סיוע
..אומרים שידע זה כוח ... אבל לצערי דווקא אלו אמורים לעשות עבודתם בצורה מיטבית לא תמיד עושים זאת... כשאני הלכתי עד היום לבדיקות ופרוצדורות לא פשוטות ברוב המקרים אם לא בכולם הרופא שביצע אותן היה שם.. לא רק במובן הפיזי אלא גם ראה את הצד השני... ידע לומר ולעודד ובעיקר לומר מה יקרה בכל שלב... והנה פתאום כבוגר (אני אגב בן 24),אובחנתי בשבועות האחרונים כסובל מקרטוקונוס....נכון זו לא מחלה ממארת .. אבל דווקא מי שאמור לתת התשובות מתחמק -רופאת העיניים מתחמקת מלהסביר ולתת מידע... ולהסביר למה דברים שקשורים ללקויי הראייה האחרים (עין עצלה), מחמירים... היא רק מפנה למכון אופטיקה לעדשות קשות... ושם יש חרדה מאוד עצומה מלהכניס הפלסטיקים שעל השולחן לתוך העין.... בפעם הראשונה שהחדירו לי משהו השתוללתי שם, והם דיי נרתעו... כל כך אדישים ומתנשאים.. לא מבינים שלפעמים העדשות הם רק הסימפטום... שאולי עברתי הרבה עד לאותו רגע בו החלטתי להיכנס לשם ולנסות העדשות האלו.. שאולי הבדיקות בילדות והפעולות האחרות עשו את שלהן.... והפחד היום הוא כה עצום שאסור לגעת בי ואני אפילו פוחד לגעת בעצמי.... אח"כ הם הצליחו להכניס העדשות אבל לא כ"כ בקלות. ויצאתי משם בתחושת אימה ואתמול הייתי שם שוב רציתי לשוחח על הסביבה ... שאולי יכולה להסביר את הרגשות הנלווים לכל עמדה שאני נוקט... תחילה בפגישה הטיפולית קיבלתי המון אמפטיה והמון מקום ובעיקר הקשבה וניסיון לפתוח הדברים ולומר שאולי יש דרכי פתרון ואולי הדרך לדחות מתוך פחד היא לא נכונה אבל הדרך להתמודד היא הנכונה... הובטח לי לברר בהדרכה איך ניתן הכי טוב לסייע לי... ואיפה... בשיחה לאחר מכן הוצעה לי הגישה הקוג' התנהגותית, ואמרו לי שאם ארצה בכך הגישה פתוחה עבורי... ההצעה הייתה שלא אחזור לאופטיקה ואדחה המשך ההתאמה וההדרכה רק לאחר סיום המפגשים הקוג-התנהגותיים שמוערכים כעת בין 4 ל6 מפגשים. אבל ניגשתי בכל זאת לניסיון נוסף.. ואני לא יודע מה בדיוק דחף אותי ללכת לשם, אבל כבר לא הייתה אימה בהרכבה של פאסייבת (שמישהו אחר מרכיב לי). אבל זה בדיוק נשמר לעין אחת.. בעין השנייה כבר הייתי רגיש.ולא הרשיתי להרכיב לי ע"י מישהו אחר וגם לא הצלחתי לעצמי לפתוח העין....והרגשתי שם שהסביבה של מכון האופטיקה , מאוד הלחיצה....כל כך הלחיצה עד שחשבתי לעצמי למה כל המאמצים... למה בכלל לעשות את כל זה.... זה כלל בהתחלה כל מיני הערות תחרותיות , אח"כ זה הפך למשהו קצת יותר אישי ולא הרגשתי שם נעים עם כל ההערות ובעיקר עם ההרגשה שגם שם אני לבד ואין מי שיושב באמת איתי..... החלטתי שחבל על הזמן שלי ושלהם ועזבתי והפסקתי את המפגש לאחר שהסרתי בעצמי (בצורה עקיפה ), את העדשה שהורכבה...), יצאתי משם מאוד מתוסכל ובהרגשה חזקה שאני לא רוצה לחזור לשם.. אז נכון שמנהל שלהם נחמד ולבבי , ונכון שהרופאה שלי הפנתה אותי אליו, אבל משהו בדרך.. המהשהו הזה באמצע אני מרגיש שלא מטופל.... ביקשתי לדחות המפגש, לא כ"כ הסכימו רצו שבוע הבא, בטענה"שלא אשכח" , לא ברור כל כך מה שאשכח כי את ההרכבה הראשונית כלל לא הצלחתי לבצע לבד, בגלל מרכיבים רגשיים נטו... ההמלצות שלהם היו כה לא רגישות היו מעבר לצפיה בריק, "שכולם מרגישים כך" "צריך לתהגבר" "צריך לרצות" "צריך לעבוד קשה" "תתאמץ" אף אחד לא ניסה להיות איתי, אלא יצאו החוצה והשאירו אותי לבד עם חתיכות הפלסטיק שאמורות להיות חלק ממני... היו גם הערות פוגעות.. כאילו כל מימד החרדה הרגילה שיש לכל אחד ואחד מהמרכיבי עדגשות בתחילה שלא קל ובנוסף לכך הפחד הכה אישי ממגע, שלי בעצמי ושל אחרים בי.. שילוב של שני הפחדים האלו יחד עם הלחץ המשפחתי להצלחה ועם הלחץ של אותו צוות של מכון האופטיקה...זה ביחד מתעצם לפחד ענקי שאין לו פרופורציות....ובעיקר גורמים להימנעות.... להפתעתי בניגוד למפגש הקודם, המשפחה הפעם יותר מבינה את התחושות של הפחד והחרדה שתוקפות אותי עם התחושה או הפעולה להחדרת העדשה... כי אני מאמין שאילו התנאים היו אחרים והסביבה באותו מכון הייתה יותר תומכת ומקבלת , אני מאמין שזה היה יותר קל.... זה מגיע למצב שאפילו הדחייה שלח התור בחודש או אפילו חודש וחצי לא יכול לעשות וביקשתי מאמי שתעשה זאת בשבילי כדי לא להתמודד עם הרגשות והתחושות שהמקום הזה מותיר בי...היה טוב אילו הייתה בחירה, אבל ההתאמה חייבת להיעשות ע"י המומחה שמנהל המקום אבל לצערי הצוות שלו כולל גם כאלו שבשיעורים שלהם באוניברסיטה שדיברו על תקשורת ללקוח היו עסוקים במשהו אחר.. כשדיברו על תמיכה גם בשיעורים האלו הם נעדרו .....כי ההרגשה היא שאפילו את הבעיה הקונקרטית הם לא ממש מבינים.. הרופאה כן, האופטמריסט הקודם כן, המנהל של אותה אופטיקה הנוכחית כן, אבל שאר האופטמטריסטים והצוות לא ממש מקבלים ואפילו לועגים... אילו לא הייתי הולך לרופאה כדי שתאבחן את השטות הזו.. הרי בגלל הגבוליות אני כה סובל כעת... ממש על סף בכי .. מיואש ומחכה למפגש הקרוב... בטיפול.. גם עצם ההטיפול בפחד נשמע לי מוזר, כאילו אני מצדיק את מה שכולם אומרים שאני מתפנק ולא רוצה.. אבל מאחורי האי רצון הזה יושב פחד מאוד גדול..שאף אחד אולי למעט המטפלת לא מבין ממש ורק המשפחה רק עכשיו נפל לה קצת אסימון מה עובר עליי. וכאילו הלכתי בשביל להגיד הנה הלכתי ושוב לא הצלחתי.. כי שלא רוצים ופוחדים גם מאוד לא יכולים וכך אף פעם לא אצליח .... לעזאזל מה ניתן לעשות... למה כמו שיש תמיכה לאנשים לךפני ניתוח אין תמיכה כלשהי לכאלו ש"סתם" חוששים מעדשות????
..אומרים שידע זה כוח ... אבל לצערי דווקא אלו אמורים לעשות עבודתם בצורה מיטבית לא תמיד עושים זאת... כשאני הלכתי עד היום לבדיקות ופרוצדורות לא פשוטות ברוב המקרים אם לא בכולם הרופא שביצע אותן היה שם.. לא רק במובן הפיזי אלא גם ראה את הצד השני... ידע לומר ולעודד ובעיקר לומר מה יקרה בכל שלב... והנה פתאום כבוגר (אני אגב בן 24),אובחנתי בשבועות האחרונים כסובל מקרטוקונוס....נכון זו לא מחלה ממארת .. אבל דווקא מי שאמור לתת התשובות מתחמק -רופאת העיניים מתחמקת מלהסביר ולתת מידע... ולהסביר למה דברים שקשורים ללקויי הראייה האחרים (עין עצלה), מחמירים... היא רק מפנה למכון אופטיקה לעדשות קשות... ושם יש חרדה מאוד עצומה מלהכניס הפלסטיקים שעל השולחן לתוך העין.... בפעם הראשונה שהחדירו לי משהו השתוללתי שם, והם דיי נרתעו... כל כך אדישים ומתנשאים.. לא מבינים שלפעמים העדשות הם רק הסימפטום... שאולי עברתי הרבה עד לאותו רגע בו החלטתי להיכנס לשם ולנסות העדשות האלו.. שאולי הבדיקות בילדות והפעולות האחרות עשו את שלהן.... והפחד היום הוא כה עצום שאסור לגעת בי ואני אפילו פוחד לגעת בעצמי.... אח"כ הם הצליחו להכניס העדשות אבל לא כ"כ בקלות. ויצאתי משם בתחושת אימה ואתמול הייתי שם שוב רציתי לשוחח על הסביבה ... שאולי יכולה להסביר את הרגשות הנלווים לכל עמדה שאני נוקט... תחילה בפגישה הטיפולית קיבלתי המון אמפטיה והמון מקום ובעיקר הקשבה וניסיון לפתוח הדברים ולומר שאולי יש דרכי פתרון ואולי הדרך לדחות מתוך פחד היא לא נכונה אבל הדרך להתמודד היא הנכונה... הובטח לי לברר בהדרכה איך ניתן הכי טוב לסייע לי... ואיפה... בשיחה לאחר מכן הוצעה לי הגישה הקוג' התנהגותית, ואמרו לי שאם ארצה בכך הגישה פתוחה עבורי... ההצעה הייתה שלא אחזור לאופטיקה ואדחה המשך ההתאמה וההדרכה רק לאחר סיום המפגשים הקוג-התנהגותיים שמוערכים כעת בין 4 ל6 מפגשים. אבל ניגשתי בכל זאת לניסיון נוסף.. ואני לא יודע מה בדיוק דחף אותי ללכת לשם, אבל כבר לא הייתה אימה בהרכבה של פאסייבת (שמישהו אחר מרכיב לי). אבל זה בדיוק נשמר לעין אחת.. בעין השנייה כבר הייתי רגיש.ולא הרשיתי להרכיב לי ע"י מישהו אחר וגם לא הצלחתי לעצמי לפתוח העין....והרגשתי שם שהסביבה של מכון האופטיקה , מאוד הלחיצה....כל כך הלחיצה עד שחשבתי לעצמי למה כל המאמצים... למה בכלל לעשות את כל זה.... זה כלל בהתחלה כל מיני הערות תחרותיות , אח"כ זה הפך למשהו קצת יותר אישי ולא הרגשתי שם נעים עם כל ההערות ובעיקר עם ההרגשה שגם שם אני לבד ואין מי שיושב באמת איתי..... החלטתי שחבל על הזמן שלי ושלהם ועזבתי והפסקתי את המפגש לאחר שהסרתי בעצמי (בצורה עקיפה ), את העדשה שהורכבה...), יצאתי משם מאוד מתוסכל ובהרגשה חזקה שאני לא רוצה לחזור לשם.. אז נכון שמנהל שלהם נחמד ולבבי , ונכון שהרופאה שלי הפנתה אותי אליו, אבל משהו בדרך.. המהשהו הזה באמצע אני מרגיש שלא מטופל.... ביקשתי לדחות המפגש, לא כ"כ הסכימו רצו שבוע הבא, בטענה"שלא אשכח" , לא ברור כל כך מה שאשכח כי את ההרכבה הראשונית כלל לא הצלחתי לבצע לבד, בגלל מרכיבים רגשיים נטו... ההמלצות שלהם היו כה לא רגישות היו מעבר לצפיה בריק, "שכולם מרגישים כך" "צריך לתהגבר" "צריך לרצות" "צריך לעבוד קשה" "תתאמץ" אף אחד לא ניסה להיות איתי, אלא יצאו החוצה והשאירו אותי לבד עם חתיכות הפלסטיק שאמורות להיות חלק ממני... היו גם הערות פוגעות.. כאילו כל מימד החרדה הרגילה שיש לכל אחד ואחד מהמרכיבי עדגשות בתחילה שלא קל ובנוסף לכך הפחד הכה אישי ממגע, שלי בעצמי ושל אחרים בי.. שילוב של שני הפחדים האלו יחד עם הלחץ המשפחתי להצלחה ועם הלחץ של אותו צוות של מכון האופטיקה...זה ביחד מתעצם לפחד ענקי שאין לו פרופורציות....ובעיקר גורמים להימנעות.... להפתעתי בניגוד למפגש הקודם, המשפחה הפעם יותר מבינה את התחושות של הפחד והחרדה שתוקפות אותי עם התחושה או הפעולה להחדרת העדשה... כי אני מאמין שאילו התנאים היו אחרים והסביבה באותו מכון הייתה יותר תומכת ומקבלת , אני מאמין שזה היה יותר קל.... זה מגיע למצב שאפילו הדחייה שלח התור בחודש או אפילו חודש וחצי לא יכול לעשות וביקשתי מאמי שתעשה זאת בשבילי כדי לא להתמודד עם הרגשות והתחושות שהמקום הזה מותיר בי...היה טוב אילו הייתה בחירה, אבל ההתאמה חייבת להיעשות ע"י המומחה שמנהל המקום אבל לצערי הצוות שלו כולל גם כאלו שבשיעורים שלהם באוניברסיטה שדיברו על תקשורת ללקוח היו עסוקים במשהו אחר.. כשדיברו על תמיכה גם בשיעורים האלו הם נעדרו .....כי ההרגשה היא שאפילו את הבעיה הקונקרטית הם לא ממש מבינים.. הרופאה כן, האופטמריסט הקודם כן, המנהל של אותה אופטיקה הנוכחית כן, אבל שאר האופטמטריסטים והצוות לא ממש מקבלים ואפילו לועגים... אילו לא הייתי הולך לרופאה כדי שתאבחן את השטות הזו.. הרי בגלל הגבוליות אני כה סובל כעת... ממש על סף בכי .. מיואש ומחכה למפגש הקרוב... בטיפול.. גם עצם ההטיפול בפחד נשמע לי מוזר, כאילו אני מצדיק את מה שכולם אומרים שאני מתפנק ולא רוצה.. אבל מאחורי האי רצון הזה יושב פחד מאוד גדול..שאף אחד אולי למעט המטפלת לא מבין ממש ורק המשפחה רק עכשיו נפל לה קצת אסימון מה עובר עליי. וכאילו הלכתי בשביל להגיד הנה הלכתי ושוב לא הצלחתי.. כי שלא רוצים ופוחדים גם מאוד לא יכולים וכך אף פעם לא אצליח .... לעזאזל מה ניתן לעשות... למה כמו שיש תמיכה לאנשים לךפני ניתוח אין תמיכה כלשהי לכאלו ש"סתם" חוששים מעדשות????
