שלום, מקווה שאני במקום הנכון.
אני בן 17, תלמיד, בתקופת בגרויות ועם לא מעט בעיות חברתיות ולימודיות שרובן נובעות מירידה בשמיעה שחלה אצלי. הירידה בשמיעה לא רצינית, היא דיי קטנה אבל מספיקה בשביל לגרום לי להכנס לדיכאון. מגיל 0 אני סובל מהבעיה הזו וגילו אותה אצלי רק כשהייתי בן 7, מאז ההורים שלי קנו לי מכשירי שמיעה (הטובים והיקרים ביותר), והלכתי איתם כמה שנים אבל הרגשתי שאני יכול להסתדר בלעדיהם ומאוד מאוד הפריע לי ללכת איתם בגלל חוסר הנוחות. גם המחשבה על המראה החיצוני שלהם וגם העובדה שנמצא מכשיר בתוך האוזן שלי ולוחץ לי ומגרד לי, בקיצור - מאוד לא נוח. החלטתי שלא ללכת איתם בסוף כיתה ו'. אני אספר קצת על הבעיה עצמה. הבעיה שלי היא בשתי האוזניים, כמו שאמרתי לא רצינית במיוחד אבל עדיין מפריעה לי מאוד. הקושי שלי הוא שיחות עם אנשים ממרחק של 3 מטר ומעלה, כשמדברים איתי פנים מול פנים ולוחשים, כשיש רעש מהסביבה. מידי פעם אני שואל "מה?" פעמיים, ועדיין לא שומע. פעם שלישית כבר לא נעים לי לשאול אז אני עונה כן או לא לפי מה שכן הצלחתי להבין רק בשביל לעבור לשאלה הבאה וזה מגיע הרבה פעמים למצבים שצוחקים עלי בגלל זה. עד היום חייתי דווקא בסדר עם הבעיה, לא התלוננתי והמשכתי בחיי בלי בעיה ובלי דכאונות. ב-4 הימים האחרונים בערך הבעיה התחילה להציק לי יותר מתמיד. היום בבי"ס החבר הכי טוב שלי קרא לי מספר פעמים בזמן השיעור ואני לא שמעתי אותו. מתי שהבחנתי בו הוא אמר "כמה פעמים אני צריך לקרוא לך עד שתשמע אותי?" וצחק לי בפרצוף. הוא מודע לבעיה שלי, אבל זאת לא פעם ראשונה שהוא יורד עלי שאני לא שומע טוב. היום זה הפריע לי במיוחד. אחרי שזה קרה שקעתי בדיכאון ולא דיברתי עם אף אחד במשך כמה שעות, אחרי זה בהפסקה באתי אליו ואמרתי לו שאני צריך לדבר איתו על משהו. סיפרתי לו שהתחלתי לחשוב בימים האחרונים על לעבור ניתוח לסדר את השמיעה שלי כי אני לא עומד יותר בזה, אבל אחרי שהבנתי מאמא שלי שלא אפשרי לעבור ניתוח שכזה (בגיל 7, שאובחנה אצלי הבעיה, אמא שלי פנתה לכל רופא אפשרי וביררה אם יש אפשרות לנתח אותי ולפתור את הבעיה. אמרו לה שזה לא אפשרי), נכנסתי למצב רוח רע כי השלמתי עם העובדה שאני אצטרך לחיות כמו שאני חי כרגע, הסברתי לו שכשהוא צחק עלי אני נפגעתי מאוד, בעיקר בגלל שהבנתי בימים האחרונים שלעבור ניתוח לא יתאפשר לי. הוא התנצל וסלחתי לו. שהגעתי הביתה ישר התקשרתי לאמא שלי לעבודה וביקשתי ממנה שתברר לי שוב אם יש אפשרות לנתח אותי, היא אמרה שאם זה כל כך חשוב לי היא תעשה הכל בשבילי, אבל היא לא יכלה להבטיח לי כלום. סיפרתי לה במהלך השיחה מה שקרה היום עם חבר שלי והיא ניסתה לעודד אותי. אחרי שסיימנו את השיחה אני ממש פרצתי בבכי כמו שלא יצא לי לבכות כמה שנים טובות משום סיבה כלשהי. פעם ראשונה בחיים שלי שאני כל כך עצוב עד כדי כך שהגעתי לכזה מצב, בגלל בעיה בריאותית. אשמח לקבל עצות איך להתמודד עם הבעיה. תודה רבה, ערן.
אני בן 17, תלמיד, בתקופת בגרויות ועם לא מעט בעיות חברתיות ולימודיות שרובן נובעות מירידה בשמיעה שחלה אצלי. הירידה בשמיעה לא רצינית, היא דיי קטנה אבל מספיקה בשביל לגרום לי להכנס לדיכאון. מגיל 0 אני סובל מהבעיה הזו וגילו אותה אצלי רק כשהייתי בן 7, מאז ההורים שלי קנו לי מכשירי שמיעה (הטובים והיקרים ביותר), והלכתי איתם כמה שנים אבל הרגשתי שאני יכול להסתדר בלעדיהם ומאוד מאוד הפריע לי ללכת איתם בגלל חוסר הנוחות. גם המחשבה על המראה החיצוני שלהם וגם העובדה שנמצא מכשיר בתוך האוזן שלי ולוחץ לי ומגרד לי, בקיצור - מאוד לא נוח. החלטתי שלא ללכת איתם בסוף כיתה ו'. אני אספר קצת על הבעיה עצמה. הבעיה שלי היא בשתי האוזניים, כמו שאמרתי לא רצינית במיוחד אבל עדיין מפריעה לי מאוד. הקושי שלי הוא שיחות עם אנשים ממרחק של 3 מטר ומעלה, כשמדברים איתי פנים מול פנים ולוחשים, כשיש רעש מהסביבה. מידי פעם אני שואל "מה?" פעמיים, ועדיין לא שומע. פעם שלישית כבר לא נעים לי לשאול אז אני עונה כן או לא לפי מה שכן הצלחתי להבין רק בשביל לעבור לשאלה הבאה וזה מגיע הרבה פעמים למצבים שצוחקים עלי בגלל זה. עד היום חייתי דווקא בסדר עם הבעיה, לא התלוננתי והמשכתי בחיי בלי בעיה ובלי דכאונות. ב-4 הימים האחרונים בערך הבעיה התחילה להציק לי יותר מתמיד. היום בבי"ס החבר הכי טוב שלי קרא לי מספר פעמים בזמן השיעור ואני לא שמעתי אותו. מתי שהבחנתי בו הוא אמר "כמה פעמים אני צריך לקרוא לך עד שתשמע אותי?" וצחק לי בפרצוף. הוא מודע לבעיה שלי, אבל זאת לא פעם ראשונה שהוא יורד עלי שאני לא שומע טוב. היום זה הפריע לי במיוחד. אחרי שזה קרה שקעתי בדיכאון ולא דיברתי עם אף אחד במשך כמה שעות, אחרי זה בהפסקה באתי אליו ואמרתי לו שאני צריך לדבר איתו על משהו. סיפרתי לו שהתחלתי לחשוב בימים האחרונים על לעבור ניתוח לסדר את השמיעה שלי כי אני לא עומד יותר בזה, אבל אחרי שהבנתי מאמא שלי שלא אפשרי לעבור ניתוח שכזה (בגיל 7, שאובחנה אצלי הבעיה, אמא שלי פנתה לכל רופא אפשרי וביררה אם יש אפשרות לנתח אותי ולפתור את הבעיה. אמרו לה שזה לא אפשרי), נכנסתי למצב רוח רע כי השלמתי עם העובדה שאני אצטרך לחיות כמו שאני חי כרגע, הסברתי לו שכשהוא צחק עלי אני נפגעתי מאוד, בעיקר בגלל שהבנתי בימים האחרונים שלעבור ניתוח לא יתאפשר לי. הוא התנצל וסלחתי לו. שהגעתי הביתה ישר התקשרתי לאמא שלי לעבודה וביקשתי ממנה שתברר לי שוב אם יש אפשרות לנתח אותי, היא אמרה שאם זה כל כך חשוב לי היא תעשה הכל בשבילי, אבל היא לא יכלה להבטיח לי כלום. סיפרתי לה במהלך השיחה מה שקרה היום עם חבר שלי והיא ניסתה לעודד אותי. אחרי שסיימנו את השיחה אני ממש פרצתי בבכי כמו שלא יצא לי לבכות כמה שנים טובות משום סיבה כלשהי. פעם ראשונה בחיים שלי שאני כל כך עצוב עד כדי כך שהגעתי לכזה מצב, בגלל בעיה בריאותית. אשמח לקבל עצות איך להתמודד עם הבעיה. תודה רבה, ערן.
