קץעידןהתמימות
New member
תסכול וייאוש
שלום, אני צריכה עידוד ותמיכה ואולי גם עצות ולשם כך אני פה למעשה ועוד בשעה כזו... (לא יכולה לישון וכל הגוף כואב לי מהמצוקה) פוטרתי מהעבודה, שוב, אחרי חצי שנה. לפני כן התפטרתי אחרי שנה (אחרי שצמצמו לי את המשרה עד למינימום האפשרי) ולפני כן אחרי חצי שנה. לפני כן למדתי. אז בפעם הראשונה לא הסתדרתי עם המנחה בלימודים והיה ידוע שהוא טיפוס אנאלי אז לא ייחסתי לכך חשיבות. השקעתי את הנשמה וההערכה שלו לא השתפרה בכלל (כולל שעות לא שעות), אולי רק לפרקים. מה שקרה זה שהיית מבולבלת באותה תקופה ובמשבר נפשי ודברים התפקששו לי מאוד ברמה מקצועית דווקא, למרות שעם הקולגות הסתדרתי יפה. זה נשמע מגוחך או שמא עצוב אבל כל שנה מאז תחילת גילאי ה- 20 יש לי משבר נפשי זה או אחר. בגדול אני סובלת קצת מדיכאונות וזה פוגע בתפקוד, למשל יש לי איחורים שקשה לי מאוד להתגבר עליהם (ואני עובדת על עצמי חזק מאוד בקטע של ריכוז), אבל אני תמיד משתדלת בכל מאודי וכן נותנת תפוקה ותמיד עושה את העבודה ולא משאירה קצוות (משתדלת). אח"כ הייתי בחברה מאוד קטנה ושוב, הרגשתי שאני ממש מצטיינת. למעשה, אף פעם אין טענות על התפקוד שלי שכן אני בעלת תפיסה מאוד מהירה ועוד כישורים. מה שכן, תמיד באיזשהו שלב אני יוצרת אנטגוניזם כלפיי. בשני המקרים שבהם עבדתי בחברות קטנות (גם העבודה האחרונה) אני מקבלת הערה שאני מטרידה ולא יודעת למתוח את הגבול, דהיינו שואלת יותר מדי שאלות ומתעקשת על דברים שוליים, ומצד שני מתקשה לקבל מרות. מבחינתי היו שני מצבים עיקריים- מצב של "אין זמן בשבילי" אז אני חייבת לקחת יוזמה כדי להתקדם, ומצב בו לקחתי יוזמה ואז כועסים עליי, וזה תמיד נע בין שני המצבים הללו. מצב שלישי שנוצר לאחרונה והכי פחות רצוי זה מצב של משהו לא נראה לי מאיזשהי בחינה, בעיקר אתית או התנהלותית, ואני מפתחת דיון בנושא, לפעמים זה לא כל כך מתקבל בברכה. אגיד שאולי זו סוג של העזה שלא במקומה... מודה באשמה. אגב, אח"כ אני מקבלת הערות של "אם זה לא נראה לך מבחינה אתית, למה ביצעת?" כי יש טענות על ההשלכות הלא אתיות של המעשים שהתבקשתי במפורש לבצע... אני פשוט לא מבינה איך זה ייתכן שאני, בנאדם עם די הרבה חמלה ורצון טוב, מגדירה עצמי חברותית בבסיס, רוצה לעזור ולפעמים מתייבשת (קורה...) כי אני לא רוצה להיות למעמסה, מגיעה למצב כזה. מצד שני, אני נכנסת לתסכולים די גדולים כשאני מקבלת מסרים כפולים, כשאני מרגישה נטושה כמו שקרה בכל הפעמים שבהם ציפו שאלמד לבד (אני תמיד חושבת שאני העובדת היחידה שנזרקה למים, מנסה לעשות במיטב יכולתי אבל צוברת כעסים שכנראה לא מפורקים כמו שצריך) ואני כן צורכת איזשהי מידה של תשומת לב אפילו מעבר לענייני עבודה בגלל שאני מחפשת איזה אוזן קשבת, אולי, וחשה בתסכולים שגוברים. אני מתוסכלת ומתחילה לחוש טינה כלשהי וגם עצבנות באופן כללי. אני לא מצליחה להתמודד עם הרגשות הללו. אני חייבת לציין שתמיד יש אנשים, בכל מקום עבודה שכזה, שמסתכלים על השתשלות המקרים ועל התוצאה מהצד וטוענים ש"לא ייתכן! מה עשית? לדעתי היית בסדר גמור, מה שאת מתארת אופייני לעובד חדש, לא עשו עמך חסד" וכו'. אבל עובדה שבכל פעם אני לא באה למישהו טוב בעין וזה לא משהו ייחודי למעסיק כנראה. אני ממש רוצה להוריד פרופיל ולעשות את העבודה ולא יודעת איך, תמיד מוצאת את עצמי במרכז סערה. אני רוצה להתחיל טיפול אבל אנא.. עזרו לי... איך אדם שיש לו כשרון מקצועי אבל נופל פעם אחר פעם בקטע חברתי מוצא שוב פעם עבודה? אני מרגישה שמיציתי את השוק (וגם כולם מכירים את כולם), אני לא יודעת ממי לבקש המלצות אפילו. אני פשוט הרוסה ועל הקרשים. היתה לי תקופה קשה עם כל העבודות הללו ואיבדתי את הביטחון. כמו כן אני כבר לא יודעת מה לעשות אם יש לי משהו ברמה הלא מודעת שמרגיז אנשים, ואם טיפול בכלל יכול לעזור ולפתור את זה או שלנצח לא תהיה לי קריירה ולא עבודה מסודרת. מצטערת על האורך, הייתי צריכה לפרוק.
שלום, אני צריכה עידוד ותמיכה ואולי גם עצות ולשם כך אני פה למעשה ועוד בשעה כזו... (לא יכולה לישון וכל הגוף כואב לי מהמצוקה) פוטרתי מהעבודה, שוב, אחרי חצי שנה. לפני כן התפטרתי אחרי שנה (אחרי שצמצמו לי את המשרה עד למינימום האפשרי) ולפני כן אחרי חצי שנה. לפני כן למדתי. אז בפעם הראשונה לא הסתדרתי עם המנחה בלימודים והיה ידוע שהוא טיפוס אנאלי אז לא ייחסתי לכך חשיבות. השקעתי את הנשמה וההערכה שלו לא השתפרה בכלל (כולל שעות לא שעות), אולי רק לפרקים. מה שקרה זה שהיית מבולבלת באותה תקופה ובמשבר נפשי ודברים התפקששו לי מאוד ברמה מקצועית דווקא, למרות שעם הקולגות הסתדרתי יפה. זה נשמע מגוחך או שמא עצוב אבל כל שנה מאז תחילת גילאי ה- 20 יש לי משבר נפשי זה או אחר. בגדול אני סובלת קצת מדיכאונות וזה פוגע בתפקוד, למשל יש לי איחורים שקשה לי מאוד להתגבר עליהם (ואני עובדת על עצמי חזק מאוד בקטע של ריכוז), אבל אני תמיד משתדלת בכל מאודי וכן נותנת תפוקה ותמיד עושה את העבודה ולא משאירה קצוות (משתדלת). אח"כ הייתי בחברה מאוד קטנה ושוב, הרגשתי שאני ממש מצטיינת. למעשה, אף פעם אין טענות על התפקוד שלי שכן אני בעלת תפיסה מאוד מהירה ועוד כישורים. מה שכן, תמיד באיזשהו שלב אני יוצרת אנטגוניזם כלפיי. בשני המקרים שבהם עבדתי בחברות קטנות (גם העבודה האחרונה) אני מקבלת הערה שאני מטרידה ולא יודעת למתוח את הגבול, דהיינו שואלת יותר מדי שאלות ומתעקשת על דברים שוליים, ומצד שני מתקשה לקבל מרות. מבחינתי היו שני מצבים עיקריים- מצב של "אין זמן בשבילי" אז אני חייבת לקחת יוזמה כדי להתקדם, ומצב בו לקחתי יוזמה ואז כועסים עליי, וזה תמיד נע בין שני המצבים הללו. מצב שלישי שנוצר לאחרונה והכי פחות רצוי זה מצב של משהו לא נראה לי מאיזשהי בחינה, בעיקר אתית או התנהלותית, ואני מפתחת דיון בנושא, לפעמים זה לא כל כך מתקבל בברכה. אגיד שאולי זו סוג של העזה שלא במקומה... מודה באשמה. אגב, אח"כ אני מקבלת הערות של "אם זה לא נראה לך מבחינה אתית, למה ביצעת?" כי יש טענות על ההשלכות הלא אתיות של המעשים שהתבקשתי במפורש לבצע... אני פשוט לא מבינה איך זה ייתכן שאני, בנאדם עם די הרבה חמלה ורצון טוב, מגדירה עצמי חברותית בבסיס, רוצה לעזור ולפעמים מתייבשת (קורה...) כי אני לא רוצה להיות למעמסה, מגיעה למצב כזה. מצד שני, אני נכנסת לתסכולים די גדולים כשאני מקבלת מסרים כפולים, כשאני מרגישה נטושה כמו שקרה בכל הפעמים שבהם ציפו שאלמד לבד (אני תמיד חושבת שאני העובדת היחידה שנזרקה למים, מנסה לעשות במיטב יכולתי אבל צוברת כעסים שכנראה לא מפורקים כמו שצריך) ואני כן צורכת איזשהי מידה של תשומת לב אפילו מעבר לענייני עבודה בגלל שאני מחפשת איזה אוזן קשבת, אולי, וחשה בתסכולים שגוברים. אני מתוסכלת ומתחילה לחוש טינה כלשהי וגם עצבנות באופן כללי. אני לא מצליחה להתמודד עם הרגשות הללו. אני חייבת לציין שתמיד יש אנשים, בכל מקום עבודה שכזה, שמסתכלים על השתשלות המקרים ועל התוצאה מהצד וטוענים ש"לא ייתכן! מה עשית? לדעתי היית בסדר גמור, מה שאת מתארת אופייני לעובד חדש, לא עשו עמך חסד" וכו'. אבל עובדה שבכל פעם אני לא באה למישהו טוב בעין וזה לא משהו ייחודי למעסיק כנראה. אני ממש רוצה להוריד פרופיל ולעשות את העבודה ולא יודעת איך, תמיד מוצאת את עצמי במרכז סערה. אני רוצה להתחיל טיפול אבל אנא.. עזרו לי... איך אדם שיש לו כשרון מקצועי אבל נופל פעם אחר פעם בקטע חברתי מוצא שוב פעם עבודה? אני מרגישה שמיציתי את השוק (וגם כולם מכירים את כולם), אני לא יודעת ממי לבקש המלצות אפילו. אני פשוט הרוסה ועל הקרשים. היתה לי תקופה קשה עם כל העבודות הללו ואיבדתי את הביטחון. כמו כן אני כבר לא יודעת מה לעשות אם יש לי משהו ברמה הלא מודעת שמרגיז אנשים, ואם טיפול בכלל יכול לעזור ולפתור את זה או שלנצח לא תהיה לי קריירה ולא עבודה מסודרת. מצטערת על האורך, הייתי צריכה לפרוק.
