גולש השבוע
מכיוון שאף אחד מהגולשים לא הציע את עצמו, אשמש דוגמה ואהיה הראשונה
אם לא יהיו מתנדבים לקראת סוף השבוע הבא - הפינה תוכתר ככשלון נחרץ ותגנז עד קום יקום הגולש האמיץ הבא
מי אני:
קוראים לי רותם, אני בת 24 (וכמעט עוד חצי), מתגוררת בקריות.
בשנים אלה אני סטודנטית למדעי המחשב בטכניון, וכמה שהתואר הזה תובעני - כך אני מנסה למצוא זמן לעצמי ולתחביביי הרבים שביניהם נמנים (ובולטים)הבישול והספורט.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה, נערה ובחורה פעילה - התחלתי לשחק כדורגל בגיל 3 והפסקתי בגיל 14 לאחר פציעה חוזרת בקרסול, השתתפתי בתחרויות ריצה כתלמידת יסודי וחטיבה, הייתי בחוג טניס שולחן למשך שנה ובעצם איפה שהיה כדור - הייתי שם.
בפעם האחרונה שנפצעתי, הרופאים אמרו לי שאם אנקע שוב את הקרסול, הרצועה תקרע ואהיה חייבת ניתוח שממנו אולי לא אשתקם לעולם, ושם נולד הפחד מפעילות גופנית, ובאמת הייתה ירידה משמעותית בהיקף הפעילות שלי.
זה, יחד עם אורח חיים מאד בעייתי כתלמידה בבית ספר צבאי שהרחיבה כל מקצוע אפשרי, הוביל לעלייה במשקל של כ-5 ק"ג לאורך 3 שנים.
התפנית:
מעולם לא הייתי ילדה שמנה. מעולם, ועד היום, לא חציתי את ה-BMI לכיוון של השמנה.מאז ומתמיד הייתי במשקל תקין, בטווח.
עד גיל 18 לא התעסקתי במה אני אוכלת, למה וכמה. אכלתי כי הייתי רעבה, אכלתי כי היה לי טעים. אכלתי עד כדי שובע ולא עד כדי פיצוץ.
ואז היה היום ההוא... חזרתי מבית הספר ובשכונה יש חומה בגובה של חצי מטר שעליה תמיד טיפסתי בדילוג. ביום ההוא לא הצלחתי. הייתי ממש צריכה לעזור לעצמי עם הידיים - וזה היה מעליב. אני, שתמיד הצטיינתי בספורט בבית הספר, לא הצלחתי.
הבנתי שהכושר שלי נדפק ושצריך לעשות מעשה - התחלתי מהליכות מדי יום ואחר כך גם ריצות. התזונה נשארה אותו הדבר, אך התוספת האירובית הובילה לירידה במשקל. המדים של בית הספר נעשו נעימים על הגוף, הג'ינס נעשה רופף באיזור הישבן, הבטן נכנסה פנימה... אף פעם לא ניסיתי לרדת במשקל, אף פעם לא הייתה לי בעיה של דימוי גוף, אך השינויים שקרו לי בגוף היו ממכרים.
בנקודה הזו התחלתי לקרוא על תזונה, וככל שידעתי יותר - כך אכלתי פחות.
אחרי חודשיים וחצי ירדתי 15 ק"ג אל תת-משקל. כבר לא רציתי לרדת עוד קודם, אך לא ידעתי איך לעצור את כדור השלג. נבהלתי בכל פעם שעוד עצם בלטה החוצה, שפתאום אני לובשת בגדים של אחותי הקטנה והרזה.
וניסיתי לבד. במשך חודש ניסיתי להפסיק את הירידה ולא הצלחתי. ירדתי עוד 3 ק"ג ואז כבר קראתי לעזרה. ע"י תפריט עשיר והמון - המון - המון אוכל הצלחתי לחזור למשקל תקין ונשארתי שם עם תנודות של 2-3 ק"ג למעלה ולמטה, אבל חוץ מהמשקל -
שום דבר כבר לא היה תקין.
האוכל ואני:
אני מאד אוהבת לבשל. עושה את זה מגיל צעיר יחסית (9-10). אני גם אופה.
לאכול אני פחות אוהבת כי אני רגישה לכל מיני דברים - מוצרי חלב, ממתיקים מלאכותיים, חלק מהירקות והפירות עושים לי בעיות כי יש לי מעי רגיז. יש תקופות שגם גלוטן הופך לי את הבטן, ובימים אחרים אלה יהיו הסיבים שמדירים שינה מעיניי. שנים ניסיתי למצוא פתרון אחד לבעיות העיכול שלי ו.. כלום. אז הפסקתי לנסות, והיום אני אוכלת מהכל. משתדלת להמעיט במה שעושה לי רע, ואם אני אוכלת - אז מתוך בחירה וידיעה שיש לכך השלכות.
עם השנים צברתי המון ידע בתזונה. עזרתי לאנשים לרדת במשקל, כתבתי מאות תפריטים לעצמי בכל מיני שלבים בחיים, אני מלווה את אמא שלי בקבוצת הרזיה של חלי ממן, קוראת כל מאמר חדש שיוצא, משוטטת באתרים ופורומים רלוונטיים... איפה שיש מידע - אני שם. וככה יצא שאני יודעת יותר מדי. יותר מדי כדי לחיות בשלום עם אוכל כי לפני כל ביס יושבים שטן ומלאך. לרב המלאך מנצח והנפש מאושרת, אך ניצחון אחד של השטן משכיח את קיומו של המלאך לכמה ימים טובים.
ואלה הם חיי עם אוכל - ביומיום, בשגרה - הכל בסדר. אוכלת מה שאני צריכה, כמה ומתי. אך כשיש יציאה מהשגרה, ולו הקטנה ביותר - אני מתרסקת הן פיזית והן נפשית.
קראתי בעבר את המשפט:
"דווקא השליטה הקיצונית היא זו שגורמת לאיבוד שליטה", ואני מסכימה לגמרי. עדיף שליטה מתונה לאורך זמן מאשר שליטה קיצונית שמובילה לאיבוד שליטה, אך... איך עושים את זה? 6 שנים אני מכירה רק קיצוניות! איך מתאזנים?
תודה שקראתם
אתם מוזמנים לשאול שאלות ולהתעניין