העבודה על הרבדים העמוקים יותר של האדם
וניתן אף לקרוא להם הלא מודעים היא עבודה באופן עקיף ואנסה להסביר. יש לי מטופל, פסיכיאטר, שהיה סקפטי לחלוטין לגבי כל העולם של הרפואה המשלימה והרפלקסולוגיה בפרט, הוא תמיד אמר לי שזה בטח עוד איזה עיסוי נעים בכפות הרגליים ואז החלטנו לנסות ולראות... הוא הגיע לטיפול אחת לשבוע ובאופן עקיף הרבה דברים לא מודעים עלו אצלו, הזיות תוך כדי טיפול, מחשבות שרצו ממנו החוצה, רפיון מוחלט לאחר הטיפול, ולאט לאט דברים החלו לעלות אצלו ויום אחד הוא אמר לי "את יודעת, זה ממש סוג של היפנוזה..." ולקחתי את המשפט הזה איתי כי אם הוא הרגיש שזה סוג של היפנוזה ושהטיפול הוציא ממנו דברים שהוא לא היה מודע להם, וכעת הם בגלוי והוא רוצה לשפר אותם , הרפלקסולוגיה עשתה את שלה ואין מאושרת ממני... אני לא מציבה את הטיפול ברובד הלא מודע כמטרה ראשונית, בתחילה אני מנסה להבין לשם מה המטופל הגיע אליי, מה היא המטרה שלו, וכשאני אוספת את הנתונים, גם אם הם לא מלאים- נתונים איבחוניים, אישיותיים, אנרגטיים, אלמנטים ויסודות, מצבורים, רגישויות הכל יחד מתחבר לי כפאזל ועוזר לי להבין מי האדם שעומד מולי, מה כמות הדברים שחבויים אצלו בפנים ולאיזה כיוון צריך להתחיל וללכת. לא תמיד הבחירה הראשונית היא הנכונה והטיפול תמיד דינמי וזה היופי שברפלקסולוגיה, האינטראקציה שבין מה שאנו המטפלים רואים לבין מה שהמטופל מרשה לעצמו לומר לנו היא חשובה, פעמים רבות אני בוחרת שלא להגיד דברים מסויימים למטופלים, לאור הממצאים שעלו ורק בהמשך הטיפולים ועם השינוי שמגיע אני "מרשה " לעצמי לומר יותר. אגב, לאחרונה מישהי אמרה לי שהיא החליטה לעזוב את המטפלת שלה כי היא נכנסה לה לחיים יותר מדי וכי המטפלת שמה עצמה כפסיכולוגית שלה ולכן אני חושבת שמטפל מקצועי צריך לדעת איפה למתוח את הגבול ואיך למצוא את הדרך למטופל שלו. ככל שנשרה אווירה נינוחה על המטופל, אווירה של רוגע, של הכל בסדר ואין מקום לדאגה, הטיפול בה לדאוג לגוף ולנפש (ולא בתפישה של לקיחת תרופה כי משהו לא תקין) אני מאמינה שנוכל להגיע לרבדים הלא מודעים והיותר עמוקים. אני מקווה שהצלחתי להעביר את כוונתי כי זה בהחלט לא קל על גבי הכתב
