אז פגשתי אותו...
את הרופא שהוא בעצמו נפגע חיסונים.
מכיוון שיש פער עצום בין "נדיר ביותר" לבין אחוז הנפגעים מחיסונים בפועל - תיארתי לעצמי שבטח יש גם רופאים שילדיהם נפגעו מחיסון, וסביר להניח שיש גם רופאים שנפגעו בעצמם.
דיברנו על כל מיני עניינים מעשיים שתמציתם, בסופו של דבר, מסתכמת בזה שבדברים מורכבים הרופאים מבינים פה נקודה, שם סעיף, חלק מסוים ומצומצם מתמונה - אבל רחוקים מאוד מיכולת לתפוס את המכלול.
הוא שאל אם אני מפחדת. אני אמרתי שלא. שהכי פחדתי בחיים שלי בשנים של חוסר הוודאות עם הבן שלי. כשהיום-יום היה איום קיומי על חייו. אז פחדתי. ואז גם האדרנלין לפעמים היה המזון היחיד שהיה בגוף שלי במשך ימים. אני בהחלט מכירה מקרוב את הטעם של פחד. הוא שאל, ואני עניתי בזהירות שהבן שלי נפגע חיסונים. (בזהירות כי כבר נתקלתי בקשת שלמה של תגובות להצהרה הזאת).
"או! גם אני נפגע חיסונים". הוא ענה בטבעיות.
אז הרשיתי לעצמי לחרוג מנושא הפגישה ושאלתי איזה חיסון ואיזו פגיעה - והוא אמר שמחיסון שפעת, דלקת שרירים לכל החיים (יעני פיברומיאלגיה). זה הסביר קצת למה הוא זז כמעט כל הזמן, ולפעמים גם צועד בחדר תוך כדי...
שאלתי למה.
הוא אמר שזה שווה 'להם' את הכמה נפגעים שיהיו לכל חיסון.
אמרתי שמילא מבוגרים, אבל ילדים קטנים, תינוקות שעדיין לא למדו ללכת. הרי תינוק עם פגיעה בשרירים זה תינוק שאכל אותה לכל ההתפתחות שלו. לא שווה להילחם עבורם? הרי משכנעים את ההורים שזה לא מהחיסון, ואחר כך עוד ממשיכים לתקוע להם תוספות ודחפים.
הוא אמר שממילא תינוקות מקבלים כל כך הרבה חיסונים ביחד - של יצרנים שונים - בו זמנית, שאין לאף אחד סיכוי לזהות מאיזה חיסון קרה מה. "ואם תשימי לב, ב'ביקור' חיסונים בטיפת חלב משתתפים כמעט כל היצרנים. אין אף יצרן יחיד שתוכלי להאשים אותו בנפרד מהיצרנים האחרים".
הוא אמר שלא יעזור. הוא לא מתכוון להילחם. יש לו עוד כמה שנים עד הפרישה. במטופלים שלו הוא מטפל הכי טוב שהוא יודע. וזהו. אין לו מטופלים תינוקות, ומי שכן מטופלים שלו אינם מקבלים ממנו המלצה להתחסן. הוא אדם ישיר, קצת בוטה. וביובש שבו נאמרו הדברים, כאילו מדובר בשיחה טכנית, הוא כבר מזמן עבר את שלב האדיש. תנו לו לסיים את היום וללכת הביתה להניח את השרירים הכואבים על איזו כרית.
פעם היה לו תפקיד די בכיר בחברה שמייצרת תרופות. הוא יודע איך זה מבחוץ. הוא יודע איך זה מבפנים. הוא יודע טוב-טוב מכל הכיוונים.
את הרופא שהוא בעצמו נפגע חיסונים.
מכיוון שיש פער עצום בין "נדיר ביותר" לבין אחוז הנפגעים מחיסונים בפועל - תיארתי לעצמי שבטח יש גם רופאים שילדיהם נפגעו מחיסון, וסביר להניח שיש גם רופאים שנפגעו בעצמם.
דיברנו על כל מיני עניינים מעשיים שתמציתם, בסופו של דבר, מסתכמת בזה שבדברים מורכבים הרופאים מבינים פה נקודה, שם סעיף, חלק מסוים ומצומצם מתמונה - אבל רחוקים מאוד מיכולת לתפוס את המכלול.
הוא שאל אם אני מפחדת. אני אמרתי שלא. שהכי פחדתי בחיים שלי בשנים של חוסר הוודאות עם הבן שלי. כשהיום-יום היה איום קיומי על חייו. אז פחדתי. ואז גם האדרנלין לפעמים היה המזון היחיד שהיה בגוף שלי במשך ימים. אני בהחלט מכירה מקרוב את הטעם של פחד. הוא שאל, ואני עניתי בזהירות שהבן שלי נפגע חיסונים. (בזהירות כי כבר נתקלתי בקשת שלמה של תגובות להצהרה הזאת).
"או! גם אני נפגע חיסונים". הוא ענה בטבעיות.
אז הרשיתי לעצמי לחרוג מנושא הפגישה ושאלתי איזה חיסון ואיזו פגיעה - והוא אמר שמחיסון שפעת, דלקת שרירים לכל החיים (יעני פיברומיאלגיה). זה הסביר קצת למה הוא זז כמעט כל הזמן, ולפעמים גם צועד בחדר תוך כדי...
שאלתי למה.
הוא אמר שזה שווה 'להם' את הכמה נפגעים שיהיו לכל חיסון.
אמרתי שמילא מבוגרים, אבל ילדים קטנים, תינוקות שעדיין לא למדו ללכת. הרי תינוק עם פגיעה בשרירים זה תינוק שאכל אותה לכל ההתפתחות שלו. לא שווה להילחם עבורם? הרי משכנעים את ההורים שזה לא מהחיסון, ואחר כך עוד ממשיכים לתקוע להם תוספות ודחפים.
הוא אמר שממילא תינוקות מקבלים כל כך הרבה חיסונים ביחד - של יצרנים שונים - בו זמנית, שאין לאף אחד סיכוי לזהות מאיזה חיסון קרה מה. "ואם תשימי לב, ב'ביקור' חיסונים בטיפת חלב משתתפים כמעט כל היצרנים. אין אף יצרן יחיד שתוכלי להאשים אותו בנפרד מהיצרנים האחרים".
הוא אמר שלא יעזור. הוא לא מתכוון להילחם. יש לו עוד כמה שנים עד הפרישה. במטופלים שלו הוא מטפל הכי טוב שהוא יודע. וזהו. אין לו מטופלים תינוקות, ומי שכן מטופלים שלו אינם מקבלים ממנו המלצה להתחסן. הוא אדם ישיר, קצת בוטה. וביובש שבו נאמרו הדברים, כאילו מדובר בשיחה טכנית, הוא כבר מזמן עבר את שלב האדיש. תנו לו לסיים את היום וללכת הביתה להניח את השרירים הכואבים על איזו כרית.
פעם היה לו תפקיד די בכיר בחברה שמייצרת תרופות. הוא יודע איך זה מבחוץ. הוא יודע איך זה מבפנים. הוא יודע טוב-טוב מכל הכיוונים.
