Walk Two Moons
New member
"אני שוקע כאן, אבל זורח במקום אחר." ../images/Emo42.gif
אהוד בנאי בשדרות - 27.5.2008. ------------------------------------------------------------------------- אז שדרות זו לא קיסריה, ולמחרת מתוכננת מתכונת בתנ"ך. אבל למי אכפת? אהוד זה אהוד, ועד לקיסריה, כמו שאני מכיר אותי, אני בחיים לא אשקיע. ובקשר לתנ"ך, לא נורא. אני אקשיב טוב ב"דוד ושאול". אז שמתי בתיק תנ"ך (שבסופו של דבר כמעט ולא נפתח), שמתי את התיק על הגב ונסעתי לשדרות, כי ידעתי שאם אבחר אחרת לא אפסיק לאכול את עצמי כל הערב וגם למחרת על כך שפספסתי הופעה מטורפת של אהוד בנאי בחמישים ש"ח. וכצפוי, לא התחרטתי. לשירים של אהוד יש כח לא רגיל, שהנסיון לתרגם אותו למילים נועד מראש לכשלון. אז במקום לנסות לנסח את התחושה החמקמקה שהתרכובת הייחודית הזאת של ערימות הכשרון, החוֹם, הקצב, השמחה, התקווה ונקודת המבט המחוייכת (והצינית לעיתים) על המציאות יוצרת בסופו של דבר - הרי רובנו ככולנו מכירים אותה ומזהים אותה כאשר היא מתעוררת - אני אתאר את שאני זוכר מהערב הנפלא הזה, אבל בשביל להרגיש באמת את מה שעולה וצף בהופעות שלו, אין ברירה אלא להרחיק עד לאחת כזאת. המקום בו נערכה ההופעה, המתנ"ס הממוגן החדש בשדרות, הרגיש מצד אחד כמו היכל תרבות - הכיסאות היו כיסאות-קולנוע מסומנים ומרופדים, השורות מדורגות והבמה ענקית וגבוהה- אבל מצד שני הייתה באוויר אווירת סחבקיות מגניבה וייחודית, שתרמה באופן אישי הרבה מאוד להנאה שלי מההופעה. הקהל הורכב מדתיים, חילוניים וכאלה שבאמצע, בחתך גיל רחב. אם אי-פעם אלמד אנתרופולוגיה, אקדיש לפחות מחקר אחד לקהל הפוקד את הופעות של אהוד בנאי. בחצי שעה איחור האורות כבים, והנגנים מסתדרים על הבמה - נושי פז על הגיטרה, ניצן-חן רזאל עם הכינור, ערן פורת על התופים וגיל סמטנה על הקונטרבס (בהמשך ההופעה הוא יזגזג בין הבס לקונטרבס). אהוד עולה בחיוך וזוכה למחיאות כפיים נלהבות ומברך את הקהל בברכת "ערב טוב". בלי הקדמות מיותרות, ההופעה מתחילה עם רחוב האגס 1 בביצוע שכמו שאב את כל הקהל לאט אבל בטוח אל אותה האטמוספירה המוזרה והמרתקת בה הוא עומד לחוות את השעתיים-ועשרים הקרובות. האינטרקציה בין הנגנים הייתה מאוד ייחודית ברמות שהיה קשה לפספס, הם פעלו בדיוק מפתיע ושידרו על איזשהו גל מסויים שרק הם היו שותפים לו, כמו היה חוט שקישר ביניהם, במחשבות ובתנועות. אחר כך הגיע ברוקלין בביצוע שהזכיר לי עד כמה נהדר השיר הזה, שכמו שירים רבים מתוך 'ענה לי' לא זכה עד אז לתשומת הלב הראויה לו מצידי, וההופעה עם כל עוצמותיה גילתה לי אותו מחדש. גם ביוצא לאור התרחש אפקט דומה - השיר הזה כבר נחרש כ"כ הרבה בכל קומזיץ אפשרי עד שהמילים שלו כבר נעשו טריוויאליות בעבורי. לא עוד, ידידיי! מדובר בשיר נהדר שנעשה נדוש בצדק אמנם, אבל חבל שכך. אחריו הגיע ילדי הלילה והיה ענק, ודוד ושאול שהזכיר לי את אִיוּם המתכונת המרחף מעל ראשי, אותו נפנפתי מהר מאוד. עכשיו הפלייליסט אומר אש אבל האש דופקת נפקדות, ואהוד והלהקה עוברים אל היום שגם הוא נלעס מכל הכיוונים, אבל תודה לאל, בהופעות פשוט לא מדובר באותם שירים שנטחנים בפלייליסט, והיה כיף. אחר-כך מגיע תורם של עבודה שחורה ומהרי נא, לא לפני הסיפור המשעשע על שושנה פלדמן שלמדה איתו בבית הספר היסודי. לצערי אני לא זוכר אותו במדוייק וחבל לי להרוס, אבל שמעתי שוידאו בו אהוד מספר אותו נמצא באתר הרשמי אז אני מפציר בכם חגיגית לצפות בו שם. מיד אחר-כך הגיע אל תפחד - הבכי של זוהר בנאי היה חסר מאוד, כמו גם "לאלבדלאלבדלאלבדלאלבד". אחר-כך הגיע האור הראשון שמשום-מה הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו, ושמחתי לגלות שיר יפה מאוד. ואז סרט רץ, זמנך עבר, פלורנטין - יש לציין שלצווח "להתחיל עם פלורנטין" היה הדבר הכי מספק שעשיתי בימים האחרונים. בעיר מקלט נושי פז שר את כל הבית הראשון, ושר את הקול השני (בצורה דומיננטית מאוד, יש לציין, הקול שלו כיסה לעיתים על זה של אהוד) כמעט בכל יתר השיר. אח"כ הגיעו בזה אחר זה היברומאן בביצוע כיפי מאוד, כולם יודעים, הכוכב של גוש דן, ניצוץ האהבה וטיפ טיפה - ("תגידו לי לאן..."). כאן הפלייליסט קובע בלוז כנעני אבל גם הוא נעדר. אהוד מציג את הנגנים, הם משתחווים, יורדים מהבמה ומיד עולים להדרן בו אהוד מנגן על כלי מאוד מגניב בשם 'טאר' את אביא לך ואתג'מלי פורוש. תחינותיי הנואשות לרוחות הצפון לא נענות בסופו של דבר וכל החבר'ה יורדים מהבמה לקול תשואות רועמות, האורות נדלקים וההופעה מסתיימת. דילוג אלגנטי נוסף נרשם, הפעם על אסתר ועל בגלגול אחר. זו הייתה הופעה נהדרת. באמת. הרגש השולט היה שמחה, הכל נשכח, כל צרות היומיום נשרו מאליהן, כל הפילטרים נשכחו, ונותר רק להשתולל ולשמוח בלי לחשוב מה היה, מה יהיה ומה, לעזאזל, מתחולל כאן ועכשיו, מה משגע אותי כאן, מעיף אותי לשמיים, משמח כמו ששום דבר לא שימח כבר יותר מדי זמן. ----------------------------------------------------------------- ולסיכום, משפט המחץ: "קבעתי עם עצמי שיחה, לקחתי את עצמי הצידה ואמרתי לי: "אודיל'ה" - ככה אני קורא לי כשאנחנו לבד - "אתה חייב להתחיל לעשות משהו עם עצמך."
אהוד בנאי בשדרות - 27.5.2008. ------------------------------------------------------------------------- אז שדרות זו לא קיסריה, ולמחרת מתוכננת מתכונת בתנ"ך. אבל למי אכפת? אהוד זה אהוד, ועד לקיסריה, כמו שאני מכיר אותי, אני בחיים לא אשקיע. ובקשר לתנ"ך, לא נורא. אני אקשיב טוב ב"דוד ושאול". אז שמתי בתיק תנ"ך (שבסופו של דבר כמעט ולא נפתח), שמתי את התיק על הגב ונסעתי לשדרות, כי ידעתי שאם אבחר אחרת לא אפסיק לאכול את עצמי כל הערב וגם למחרת על כך שפספסתי הופעה מטורפת של אהוד בנאי בחמישים ש"ח. וכצפוי, לא התחרטתי. לשירים של אהוד יש כח לא רגיל, שהנסיון לתרגם אותו למילים נועד מראש לכשלון. אז במקום לנסות לנסח את התחושה החמקמקה שהתרכובת הייחודית הזאת של ערימות הכשרון, החוֹם, הקצב, השמחה, התקווה ונקודת המבט המחוייכת (והצינית לעיתים) על המציאות יוצרת בסופו של דבר - הרי רובנו ככולנו מכירים אותה ומזהים אותה כאשר היא מתעוררת - אני אתאר את שאני זוכר מהערב הנפלא הזה, אבל בשביל להרגיש באמת את מה שעולה וצף בהופעות שלו, אין ברירה אלא להרחיק עד לאחת כזאת. המקום בו נערכה ההופעה, המתנ"ס הממוגן החדש בשדרות, הרגיש מצד אחד כמו היכל תרבות - הכיסאות היו כיסאות-קולנוע מסומנים ומרופדים, השורות מדורגות והבמה ענקית וגבוהה- אבל מצד שני הייתה באוויר אווירת סחבקיות מגניבה וייחודית, שתרמה באופן אישי הרבה מאוד להנאה שלי מההופעה. הקהל הורכב מדתיים, חילוניים וכאלה שבאמצע, בחתך גיל רחב. אם אי-פעם אלמד אנתרופולוגיה, אקדיש לפחות מחקר אחד לקהל הפוקד את הופעות של אהוד בנאי. בחצי שעה איחור האורות כבים, והנגנים מסתדרים על הבמה - נושי פז על הגיטרה, ניצן-חן רזאל עם הכינור, ערן פורת על התופים וגיל סמטנה על הקונטרבס (בהמשך ההופעה הוא יזגזג בין הבס לקונטרבס). אהוד עולה בחיוך וזוכה למחיאות כפיים נלהבות ומברך את הקהל בברכת "ערב טוב". בלי הקדמות מיותרות, ההופעה מתחילה עם רחוב האגס 1 בביצוע שכמו שאב את כל הקהל לאט אבל בטוח אל אותה האטמוספירה המוזרה והמרתקת בה הוא עומד לחוות את השעתיים-ועשרים הקרובות. האינטרקציה בין הנגנים הייתה מאוד ייחודית ברמות שהיה קשה לפספס, הם פעלו בדיוק מפתיע ושידרו על איזשהו גל מסויים שרק הם היו שותפים לו, כמו היה חוט שקישר ביניהם, במחשבות ובתנועות. אחר כך הגיע ברוקלין בביצוע שהזכיר לי עד כמה נהדר השיר הזה, שכמו שירים רבים מתוך 'ענה לי' לא זכה עד אז לתשומת הלב הראויה לו מצידי, וההופעה עם כל עוצמותיה גילתה לי אותו מחדש. גם ביוצא לאור התרחש אפקט דומה - השיר הזה כבר נחרש כ"כ הרבה בכל קומזיץ אפשרי עד שהמילים שלו כבר נעשו טריוויאליות בעבורי. לא עוד, ידידיי! מדובר בשיר נהדר שנעשה נדוש בצדק אמנם, אבל חבל שכך. אחריו הגיע ילדי הלילה והיה ענק, ודוד ושאול שהזכיר לי את אִיוּם המתכונת המרחף מעל ראשי, אותו נפנפתי מהר מאוד. עכשיו הפלייליסט אומר אש אבל האש דופקת נפקדות, ואהוד והלהקה עוברים אל היום שגם הוא נלעס מכל הכיוונים, אבל תודה לאל, בהופעות פשוט לא מדובר באותם שירים שנטחנים בפלייליסט, והיה כיף. אחר-כך מגיע תורם של עבודה שחורה ומהרי נא, לא לפני הסיפור המשעשע על שושנה פלדמן שלמדה איתו בבית הספר היסודי. לצערי אני לא זוכר אותו במדוייק וחבל לי להרוס, אבל שמעתי שוידאו בו אהוד מספר אותו נמצא באתר הרשמי אז אני מפציר בכם חגיגית לצפות בו שם. מיד אחר-כך הגיע אל תפחד - הבכי של זוהר בנאי היה חסר מאוד, כמו גם "לאלבדלאלבדלאלבדלאלבד". אחר-כך הגיע האור הראשון שמשום-מה הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו, ושמחתי לגלות שיר יפה מאוד. ואז סרט רץ, זמנך עבר, פלורנטין - יש לציין שלצווח "להתחיל עם פלורנטין" היה הדבר הכי מספק שעשיתי בימים האחרונים. בעיר מקלט נושי פז שר את כל הבית הראשון, ושר את הקול השני (בצורה דומיננטית מאוד, יש לציין, הקול שלו כיסה לעיתים על זה של אהוד) כמעט בכל יתר השיר. אח"כ הגיעו בזה אחר זה היברומאן בביצוע כיפי מאוד, כולם יודעים, הכוכב של גוש דן, ניצוץ האהבה וטיפ טיפה - ("תגידו לי לאן..."). כאן הפלייליסט קובע בלוז כנעני אבל גם הוא נעדר. אהוד מציג את הנגנים, הם משתחווים, יורדים מהבמה ומיד עולים להדרן בו אהוד מנגן על כלי מאוד מגניב בשם 'טאר' את אביא לך ואתג'מלי פורוש. תחינותיי הנואשות לרוחות הצפון לא נענות בסופו של דבר וכל החבר'ה יורדים מהבמה לקול תשואות רועמות, האורות נדלקים וההופעה מסתיימת. דילוג אלגנטי נוסף נרשם, הפעם על אסתר ועל בגלגול אחר. זו הייתה הופעה נהדרת. באמת. הרגש השולט היה שמחה, הכל נשכח, כל צרות היומיום נשרו מאליהן, כל הפילטרים נשכחו, ונותר רק להשתולל ולשמוח בלי לחשוב מה היה, מה יהיה ומה, לעזאזל, מתחולל כאן ועכשיו, מה משגע אותי כאן, מעיף אותי לשמיים, משמח כמו ששום דבר לא שימח כבר יותר מדי זמן. ----------------------------------------------------------------- ולסיכום, משפט המחץ: "קבעתי עם עצמי שיחה, לקחתי את עצמי הצידה ואמרתי לי: "אודיל'ה" - ככה אני קורא לי כשאנחנו לבד - "אתה חייב להתחיל לעשות משהו עם עצמך."
