אני אוהבת את הגישה של דיפאק צופרה
במדע המודרני, כאשר מתקבלת תוצאה חריגה, מניחים שהיא טעות מדידה, ומורידים אותה מהגרפים, כדי לייצר תובנות כלליות.
דיפאק צופרה טוען, שאם יש אפילו אדם אחד לדג' בחקר הסרטן, שהצליח להרפא ריפוי ספונטני (ואין כאן טעות מדידה שאפשר לשים עליה את האצבע), הרי שזה אפשרי! יש נתיב שבו זה יכול לקרות, ויש למקד את המחקר דווקא בו. מה התנאים שהביאו לכך שהאדם נרפא ריפוי ספונטני מסרטן, ואיך אפשר להגדיל את הסיכויים שזה יקרה גם לאחרים.
כנ"ל מבחינתי גם בנושאי דיאטה. אחוז אחד או 5 אחוז, אפילו פחות, זה לא רלוונטי. אם יש מי שהצליח (ושמר על בריאותו תוך כדי) הרי זה אפשרי, ואני מנסה לדעת איך זה יכול לקרות, ומה אני צריכה לעשות כדי לקדם אותי במסלול ההצלחה הזה.
אני חושבת, שזה חשוב לדעת סטטיסטיקות, ולהבין שהרוב הסיכויים הם נגד, כדי להיות עם הרגליים על הקרקע. בגלל הסטטיסטיקות אני חושבת שחשוב לפעול בשני מישורים מקבילים:
1. קבלה עצמית ואי הימנעות בהווה. מבחינתי אין דבר כזה, אני לא הולכת לשיעורי עיצוב, כי יש לי מידלדל כשאני מרימה ידיים לצדדים. אני לא הולכת לרקוד, עד שהמשקל יהיה מאוזן. אני לא הולכת עם ביקיני/שמלות/מכנסיים קצרים עד שהגוף יראה אחרת. אני מאמינה שאפשר לעשות הכל בכל משקל. אין מה לדחות למחר, דברים שאני מעוניינת לעשות היום, מה גם שרוב הסיכויים שהמחר הזה לא יגיע, ואני אבזבז את חיי בהמתנה למחר לא קיים. מכירה יותר מדי אנשים שחיכו למחר (בענייני משקל, בענייני הפסקת עישון) והוא לא הגיע עד יום מותם. אני חושבת שיש יתרונות לכל מצב. אני חושבת שאין גם מודל אחד של יופי. בעבר אנשים חשבו שנשים מלאות הן מודל היופי, אני גם היום חושבת את זה (למרות שזה לא מקובל...).
2. כיוון שרוב הסיכויים הם נגד, ללמוד ממי שכן הצליח. לאסוף סיפורי הצלחות, גם כדי לשאוב עידוד שזה אכן אפשרי (כי האמונה שזה לא אפשרי, בגלל הסטטיסטיקה, פוגעת בתהליך), וגם כדי לנסות ולראות מה הם עשו נכון וללכת בכיוון שמייצר את ההצלחה.
אני יודעת, שאת לא אוהבת להפריד בין השלבים של הירידה במשקל (דיאטה) לשלב השמירה, אלא לדבר על הרגלים נכונים. אבל גם דיאטניות כמו אילת קלטר (אם הבנתי נכון מהראיונות שראיתי ומדברים כתובים שלה), וגם הניסיון האישי שלי מזה שנתיים מראה, שלעיתים הכיוון הזה לא מראה תוצאות בגזרת המשקל. הוא מראה תוצאות נהדרות בהרבה מאד תחומים אחרים בחיים. אילת קלטר טוענת (אם הבנתי נכון) שכדאי לעבוד על קבלה עצמית וקבלה חברתית של אנשים בכל משקל, לשאוף להצלחות בתחום הבריאותי וההרגלים הבריאים ולוותר על השאיפה להגעה ל-BMI תקין או על השאיפה למראה רזה. מסכימה איתה מאד, חוץ מבעניין הויתור על השאיפה להיות ב-BMI תקין.
לכן, בעיני אבי הוא סיפור הצלחה של השלב הראשון (הגעה ל-BMI תקין), ועכשיו הוא מנסה להצליח בשלב, שלפי הסטטיסטיקות והניסיון האישי של רוב האנשים שאני מכירה, הוא הקשה יותר, וזה שלב השמירה על המשקל במהלך 5 שנים לפחות או במהלך כל החיים.
