השדים שלה - סיפור
כמו הרוח היא רצה. רגליה נשאו אותה רחוק, כ"כ רחוק שהיה ניתן לשער שהמקום אליו מכוונת נמצא אי שם, בקצה האופק הרחב שנשקף מההרים. שיערה הזהוב התבדר ברוח ונצבע בהתאם לגווניה המשתנים של השקיעה, ורק כמה קצוות נדבקו למצחה המיוזע מהמאמץ.
ללא הרף עיניה היו מגניבות מבטים בהולים לאחור, לבדוק שאף אחד לא עלה על עקבותיה. והיא רצה ורצה ורצה, עד שריאותיה אינן הצליחו להכיל יותר אוויר והיא צנחה על האדמה הלחה, נשכבה על גבה וניסתה להסדיר את נשימותיה.
אם היה משקיף מהצד מבחין בה, לא היה עולה על סיפורה בשום מחיר. וודאי היה חושב, שילדה מפונקת היא שנמלטה מביתה עקב איזה עונש חינוכי, כמו ללכת למיטה ללא ארוחת ערב. אולי היה מעז לחשוב שהיא בורחת מאיזה אויב, אולי שודד דרכים מסוכן שרצה לבצע בה את זממה, אך קרוב לוודאי שאף אדם לא יוכל באמת להבין מה בחורה צעירה ויפה כמוה, לבושה בהדר(או לפחות הייתה לבושה בהדר, עד ששמלתה נקרעה מהענפים הרבים ששרטו את עורה והתלכלכה מהבוץ שעליו עתה שכבה), עושה במקום כה נידח כמו החורשה הזאת, שנמצאת ממש לפני היער הסבוך כ"כ שאליו מכוונות פניה. קרוב לוודאי, שהיו נטפלים הם לקלישאות ורעיונות מגוחכים והגיוניים כאחד, מריצים במוחם תככים מזימות ומלחמה, אך אף אחד לא היה מצליח להבין כי הנערה בעצם בורחת מעצמה.
כן, נשמע זה מגוחך. איך אדם יכול לברוח מעצמו? אך היא הייתה חייבת לנסות. מחשבותיה היו כבדות מלהכיל, רגשותיה היו הרסניים מלהרגישן, וכל גופה רעד ורטט והתכווץ רק מעצם הנוכחות של השדים האלו בתוכה. בכל רגע היא הרגישה כי יכולה לקחת את חייה, ולזרוק את עצמה מאיזה צוק גבוה במיוחד.
לפעמים, כ"כ כאב לה שם בפנים שהייתה נועצת את ציפורניה בזרועה ומחטטת בבשרה כ"כ עמוק שלעיתים היה צורך לתפור את הפצעים על מנת שיחלימו. רק אז, כשהגיעה כמעט עד העצם, כשדמעותיה זלגו מעיניה ומפיה חמקה זעקת כאב, היא הרגישה הקלה. הרגישה משוחררת.
יום אחד, כאשר פקחה את עיניה, היא פשוט ידעה. היה זה בוקר בהיר וחמים של אמצע האביב, הרוח החמימה שנשבה אל תוך חלונה נשאה עימה ריח פריחה רענן, קרני האור שחדרו מבעד לוילונות ריצדו על הקיר וזמיר קטן אי שם בתכלת של הרקיע התעופף וצייץ מנגינה נעימה. באותו הרגע, היא ידעה.
היא חייבת לברוח, רחוק כמה שאפשר. רחוק מכל השלמות הזאת, רחוק מכל השפע, האושר, והחיוכים המזויפים. רחוק מכללי הליכות ונימוסים, רחוק משמלות משי מחוכים ושמני גוף מבושמים. היא חייבת לברוח למקום אפל, מטונף ושכוח אל ממש כמו נשמתה השוכנת בתוכה. רק שם, תוכל למצוא את מקומה. רק שם, פתאום זה הכה בה, תוכל היא להחלים מהצלקות שמכסות את ליבה ונפשה, המדממות פנימה וממלאות את כל כולה בדם וכאב כה רבים, שלעיתים כאשר הייתה שולחת לעוברים והשבים חיוכים מזויפים חשופי שיניים, הייתה מרגישה כי כל הטינופת שבתוכה עומדת לפרוץ החוצה דרך ארובות עיניה.
לאחר שהסדירה את נשימתה, היא התרוממה על רגליה. היא כ"כ נחפזה עם החלטה שאפילו לא לקחה את הזמן לקחת סוס מהאורווה. הנערה החלה שוב לפסוע במורד השביל הבוצי, רגליה היחפות כואבות ומדממות מהשריטות הרבות שספגו מהחצץ שבדרך. צעדיה היו יותר רגועים, אף אחד לא הבין בכלל שנעלמה, כך חשבה לעצמה. לאף אחד גם ככה לא אכפת.
כך היא הלכה לה ימים ולילות. היא ישנה במקומות מפוקפקים, כמו במחנה צוענים שנקרה בדרכה. שם, זקנה מקומטת וקירחת, אשר הציגה את עצמה כמדיום, מעלה באוב ומגדת עתידות, הציעה לה מיטה מעופשת וארוחה תפלה בתמורה לכך שתתן לה את שיערה. ואכן, הנערה שהייתה בשעה זו כה עייפה ורעבה מבלי לחשוב פעמיים נתלה מידיה של הזקנה את הסכין המושחזת, ובמשיכה אחת או שתיים גזזה מראשה צמה ארוכה, שנראתה בידיה כמו אוסף חוטים דקיקים עשויים מזהב ונחושת.
הזקנה הכינה ממנה פאה כ"כ מכוערת, שעדיף שהייתה נשארת קירחת, אך היא הייתה מרוצה מעצמה. בעת שבלעה בשקיקה הנערה את ארוחתה, הביטה הזקנה בעיניה במבט חודר וחייכה חיוך נטול שיניים. "מסעך יהיה ארוך וקשה", הזקנה אמרה בקול צרוד משנים של עשן קטורת ושקרים, "אבל את תצליחי לשחרר את השדים הללו שמכרסמים בתוכך. אני רואה אותם: שחורים, אדומים, וסגולים, מתפתלים בך, נושכים ושורטים. הם יצאו החוצה, ואת תצטרכי להשמיד אותם. ואז, את תיהי חופשייה."
בבוקר למחרת, הנערה הודתה לזקנה, העיפה מבט אחד אחרון בסבך הזהוב והמכוער שהיה פעם שיערה, והמשיכה ללכת.
עברו עוד מספר ימים ולילות, והחורשה הפכה ליער דל והיער הדל הפך ליער סבוך. הוא היה כ"כ סבוך וצפוף בעצים, שעליהם הסתירו את אור השמש והאדמה הייתה קשה ונטולת עשב או צמחייה. ככל שהעמיקה ליער הצטמצמו האוכמניות והגרגירים שהצליחה ללקט. מדי פעם הייתה מסתכנת בפטריות, וכאשר פעם אחת העזה ללקט פטרייה לא מוכרת אך חביבה למראה ולאחר אכילתה נסחפה לתוך סיוט מלא הזיות שנמשך יממה וחצי במהלכו כמעט קיפחה את נפשה, חדלה הנערה מלאכול בכלל.
גם מים בקושי ניתן היה למצוא באזור, ויום אחד כאשר הנערה, תשושה רעבה ומיובשת כמעט רצתה להרים ידיים, נתקלה היא במערתו של גמד מזוקן וחמדן. הגמד הסכים להכניס את הנערה למערתו ללילה ולכבד אותה במזון ומים ככל שתרצה אך בתמורה לדבר מה יקר ערך. דמעות זלגו מעיניה של הנערה כשאר סיפרה לו את סיפורה והתחננה בפניו על כך שאין לה דבר להביא לו. לבסוף העיף הגמד בה מבט ארוך וזועף, ואמר בקול לא מרוצה כלל שמעוניין הוא בבד המשי ממנה תפורה שמלתה. לקחה הנערה את המספריים שהושיט לה הגמד, ובתנועת יד קלילה גזרה את שולי השמלה הארוכה עד קו הירך ואף את השרוולים.
הגמד המרוצה כיבס את פיסות הבד המטונפות ותפר מהן חליפה מהודרת. מאחר והגיע לקו מותניה של הנערה בלבד, הספיק הבד המועט על מנת לכסות את כל גופו.
בבוקר למחרת, כאשר ארזה הנערה לעצמה מעט אוכל ומים לדרך, עצר אותה הגמד. "משימה קשה עומדת בפנייך" אמר באותו טון זועף ולא מרוצה "ויודע אני היכן תוכלי להשלים אותה. השדים יוצאים החוצה רק במקומות האפלים ביותר, במקומות כה מלאי תועבה ופחד שלב האדם פועם לאט יותר מהפחד שישמע ושאף יצור חי אינו מעז להתקרב. ישנו עמק כזה, הנקרא עמק השאול, ואליו משקיף צוק כה גבוה ומשופע, שאף הציפורים המיומנות ביותר במעוף נזהרות לנחות עליו. לצוק הזה תלכי, ואת השדים שלך שחררי לעמק." הודתה הנערה לגמד והמשיכה בדרכה.
וכך עברו הימים והלילות, והיער העמיק והשחיר. הנערה פסעה לבדה, העור שעל כפות רגליה התקשה מהדרך הארוכה והגלדים הרבים שכיסו אותו, ואינו כאב עוד. גופה החשוף כמעט לגמרי התרגל לקור וחדל להסתמר מהרוחות המנשבות, ושיערה הגזוז איבד את גוונו הזהוב וכוסה עתה באבק, לכלוך וטינופת כה רבים שהתמזג עם גזעי העץ ביער.
יום אחד, הבחינה הנערה במשהו שונה. ריח הצמחייה העבותה התחלף בצחנת גופות, ציוצי הציפורים על צמרות העצים החרישו וכל מה ששמעה עתה היו יללות וצרחות מסמרות שיער. היא הלכה פרק זמן שהיה נראה לה כרבע השעה, ולפתע בחדות מפתיעה, נגמרו העצים.
הנערה הביטה קדימה ועיניה השקיפו בפחד לעבר עמק כה שומם ושחור שליבה חדל מלפעום למספר רגעים. ערפל כבד ומצחין ריחף על פני העמק, נותן הרגשה כי מגע איתו ימית כל ייצור חי. העצים שהשקיפו לעבר העמק היו נראים מרוטים ומפוחדים, ענפיהם היו משוחים לעבר היער כאילו הם מנסים לברוח, ועליהם נבולים ורקובים כמו גזעיהם.
עמק השאול, חשבה היא לעצמה. הנערה לקחה עוד מספר צעדים קדימה, ולפתע היא חשה בכאב שנשאה עימה מתגבר. היא שמה לב כי משקיפה היא על העמק מצוק כל כך משופע וגבוה שהיה זה נראה כי בכל רגע נתון הוא עלול בכוונה להפיל אותה לעמק המת והרקוב שלפניה, היישר לתוך הערפל הרעיל.
קרביה התכווצו, ידירה רעדו ושערותיה סמרו. היא חשה לפתע בחילה, צורך עז להקיא, אך דבר לא יצא. ליבה פעם כה לאט שנדמה היה שאינו פועם כלל, ורגליה איבדו את תחושתן וקרסו תחתיה. נשענת על מרפקיה, הרגישה היא לפתע כי צלעותיה כמעט ונסדקות תחת לחץ עצום, ולפתע מגופה פקע גל של אפלה דם וטינופת, אשר ממנו יצאו שדים רבים, מכוערים, צורחים, סגולים אדומים ושחורים. הם החלו למשוך בשיערה, לשרוט את בשרה ולקרוע את בגדיה של הנערה לגזרים. שד אחת תפס בידה והחל לתלוש את ציפורניה בזו אחר זו מאצבעותיה, בעוד צרחות כאב עזות ויללות קורעות לב חומקות מגרונה היישר אל תוך העמק.
"אני לא מסוגל להילחם בהם." היא חשבה לעצמה, בעודה מנסה לגרש אותם מעליה. "עליי להשמיד אותם, אך כיצד?"
ולפתע, ההבנה הכתה בה. בשארית האחרונה של כוחותיה היא הצליחה לקום על רגליה, ואלו מצידן עשו את הדבר היחיד אותו ציוו עליהן- הן התחילו לרוץ. וכך, צעד אחר צעד, בקצב הולך ומתגבר הנערה רצה עוד ועוד עד אשר לא רצה יותר.
לפתע, ליבה פצח בקצב יציב ומהיר של פעימות, גופה הכבד כ"כ כל השנים הללו, הרגיש קל מהאוויר. רוח נעימה פרצה מצחנת הערפל וליטפה את פניה ובידרה את שיערה, נושאת עימה ריח רענן של פריחת פרחי בר, והנערה בפעם הראשונה מזה שנים נשמה אותו עמוק אל תוך ריאותיה וצחוק מתגלגל חמק מבין שפתיה הסדוקות.
הנערה פרשה את ידיה לצדדים, והבינה. היא חופשייה סוף סוף.
סוף סוף, היא יכולה להשאיר את השדים מאחוריה ולהרגיש את החיים כמו שהם. וכך, עם חיוך אמ
כמו הרוח היא רצה. רגליה נשאו אותה רחוק, כ"כ רחוק שהיה ניתן לשער שהמקום אליו מכוונת נמצא אי שם, בקצה האופק הרחב שנשקף מההרים. שיערה הזהוב התבדר ברוח ונצבע בהתאם לגווניה המשתנים של השקיעה, ורק כמה קצוות נדבקו למצחה המיוזע מהמאמץ.
ללא הרף עיניה היו מגניבות מבטים בהולים לאחור, לבדוק שאף אחד לא עלה על עקבותיה. והיא רצה ורצה ורצה, עד שריאותיה אינן הצליחו להכיל יותר אוויר והיא צנחה על האדמה הלחה, נשכבה על גבה וניסתה להסדיר את נשימותיה.
אם היה משקיף מהצד מבחין בה, לא היה עולה על סיפורה בשום מחיר. וודאי היה חושב, שילדה מפונקת היא שנמלטה מביתה עקב איזה עונש חינוכי, כמו ללכת למיטה ללא ארוחת ערב. אולי היה מעז לחשוב שהיא בורחת מאיזה אויב, אולי שודד דרכים מסוכן שרצה לבצע בה את זממה, אך קרוב לוודאי שאף אדם לא יוכל באמת להבין מה בחורה צעירה ויפה כמוה, לבושה בהדר(או לפחות הייתה לבושה בהדר, עד ששמלתה נקרעה מהענפים הרבים ששרטו את עורה והתלכלכה מהבוץ שעליו עתה שכבה), עושה במקום כה נידח כמו החורשה הזאת, שנמצאת ממש לפני היער הסבוך כ"כ שאליו מכוונות פניה. קרוב לוודאי, שהיו נטפלים הם לקלישאות ורעיונות מגוחכים והגיוניים כאחד, מריצים במוחם תככים מזימות ומלחמה, אך אף אחד לא היה מצליח להבין כי הנערה בעצם בורחת מעצמה.
כן, נשמע זה מגוחך. איך אדם יכול לברוח מעצמו? אך היא הייתה חייבת לנסות. מחשבותיה היו כבדות מלהכיל, רגשותיה היו הרסניים מלהרגישן, וכל גופה רעד ורטט והתכווץ רק מעצם הנוכחות של השדים האלו בתוכה. בכל רגע היא הרגישה כי יכולה לקחת את חייה, ולזרוק את עצמה מאיזה צוק גבוה במיוחד.
לפעמים, כ"כ כאב לה שם בפנים שהייתה נועצת את ציפורניה בזרועה ומחטטת בבשרה כ"כ עמוק שלעיתים היה צורך לתפור את הפצעים על מנת שיחלימו. רק אז, כשהגיעה כמעט עד העצם, כשדמעותיה זלגו מעיניה ומפיה חמקה זעקת כאב, היא הרגישה הקלה. הרגישה משוחררת.
יום אחד, כאשר פקחה את עיניה, היא פשוט ידעה. היה זה בוקר בהיר וחמים של אמצע האביב, הרוח החמימה שנשבה אל תוך חלונה נשאה עימה ריח פריחה רענן, קרני האור שחדרו מבעד לוילונות ריצדו על הקיר וזמיר קטן אי שם בתכלת של הרקיע התעופף וצייץ מנגינה נעימה. באותו הרגע, היא ידעה.
היא חייבת לברוח, רחוק כמה שאפשר. רחוק מכל השלמות הזאת, רחוק מכל השפע, האושר, והחיוכים המזויפים. רחוק מכללי הליכות ונימוסים, רחוק משמלות משי מחוכים ושמני גוף מבושמים. היא חייבת לברוח למקום אפל, מטונף ושכוח אל ממש כמו נשמתה השוכנת בתוכה. רק שם, תוכל למצוא את מקומה. רק שם, פתאום זה הכה בה, תוכל היא להחלים מהצלקות שמכסות את ליבה ונפשה, המדממות פנימה וממלאות את כל כולה בדם וכאב כה רבים, שלעיתים כאשר הייתה שולחת לעוברים והשבים חיוכים מזויפים חשופי שיניים, הייתה מרגישה כי כל הטינופת שבתוכה עומדת לפרוץ החוצה דרך ארובות עיניה.
לאחר שהסדירה את נשימתה, היא התרוממה על רגליה. היא כ"כ נחפזה עם החלטה שאפילו לא לקחה את הזמן לקחת סוס מהאורווה. הנערה החלה שוב לפסוע במורד השביל הבוצי, רגליה היחפות כואבות ומדממות מהשריטות הרבות שספגו מהחצץ שבדרך. צעדיה היו יותר רגועים, אף אחד לא הבין בכלל שנעלמה, כך חשבה לעצמה. לאף אחד גם ככה לא אכפת.
כך היא הלכה לה ימים ולילות. היא ישנה במקומות מפוקפקים, כמו במחנה צוענים שנקרה בדרכה. שם, זקנה מקומטת וקירחת, אשר הציגה את עצמה כמדיום, מעלה באוב ומגדת עתידות, הציעה לה מיטה מעופשת וארוחה תפלה בתמורה לכך שתתן לה את שיערה. ואכן, הנערה שהייתה בשעה זו כה עייפה ורעבה מבלי לחשוב פעמיים נתלה מידיה של הזקנה את הסכין המושחזת, ובמשיכה אחת או שתיים גזזה מראשה צמה ארוכה, שנראתה בידיה כמו אוסף חוטים דקיקים עשויים מזהב ונחושת.
הזקנה הכינה ממנה פאה כ"כ מכוערת, שעדיף שהייתה נשארת קירחת, אך היא הייתה מרוצה מעצמה. בעת שבלעה בשקיקה הנערה את ארוחתה, הביטה הזקנה בעיניה במבט חודר וחייכה חיוך נטול שיניים. "מסעך יהיה ארוך וקשה", הזקנה אמרה בקול צרוד משנים של עשן קטורת ושקרים, "אבל את תצליחי לשחרר את השדים הללו שמכרסמים בתוכך. אני רואה אותם: שחורים, אדומים, וסגולים, מתפתלים בך, נושכים ושורטים. הם יצאו החוצה, ואת תצטרכי להשמיד אותם. ואז, את תיהי חופשייה."
בבוקר למחרת, הנערה הודתה לזקנה, העיפה מבט אחד אחרון בסבך הזהוב והמכוער שהיה פעם שיערה, והמשיכה ללכת.
עברו עוד מספר ימים ולילות, והחורשה הפכה ליער דל והיער הדל הפך ליער סבוך. הוא היה כ"כ סבוך וצפוף בעצים, שעליהם הסתירו את אור השמש והאדמה הייתה קשה ונטולת עשב או צמחייה. ככל שהעמיקה ליער הצטמצמו האוכמניות והגרגירים שהצליחה ללקט. מדי פעם הייתה מסתכנת בפטריות, וכאשר פעם אחת העזה ללקט פטרייה לא מוכרת אך חביבה למראה ולאחר אכילתה נסחפה לתוך סיוט מלא הזיות שנמשך יממה וחצי במהלכו כמעט קיפחה את נפשה, חדלה הנערה מלאכול בכלל.
גם מים בקושי ניתן היה למצוא באזור, ויום אחד כאשר הנערה, תשושה רעבה ומיובשת כמעט רצתה להרים ידיים, נתקלה היא במערתו של גמד מזוקן וחמדן. הגמד הסכים להכניס את הנערה למערתו ללילה ולכבד אותה במזון ומים ככל שתרצה אך בתמורה לדבר מה יקר ערך. דמעות זלגו מעיניה של הנערה כשאר סיפרה לו את סיפורה והתחננה בפניו על כך שאין לה דבר להביא לו. לבסוף העיף הגמד בה מבט ארוך וזועף, ואמר בקול לא מרוצה כלל שמעוניין הוא בבד המשי ממנה תפורה שמלתה. לקחה הנערה את המספריים שהושיט לה הגמד, ובתנועת יד קלילה גזרה את שולי השמלה הארוכה עד קו הירך ואף את השרוולים.
הגמד המרוצה כיבס את פיסות הבד המטונפות ותפר מהן חליפה מהודרת. מאחר והגיע לקו מותניה של הנערה בלבד, הספיק הבד המועט על מנת לכסות את כל גופו.
בבוקר למחרת, כאשר ארזה הנערה לעצמה מעט אוכל ומים לדרך, עצר אותה הגמד. "משימה קשה עומדת בפנייך" אמר באותו טון זועף ולא מרוצה "ויודע אני היכן תוכלי להשלים אותה. השדים יוצאים החוצה רק במקומות האפלים ביותר, במקומות כה מלאי תועבה ופחד שלב האדם פועם לאט יותר מהפחד שישמע ושאף יצור חי אינו מעז להתקרב. ישנו עמק כזה, הנקרא עמק השאול, ואליו משקיף צוק כה גבוה ומשופע, שאף הציפורים המיומנות ביותר במעוף נזהרות לנחות עליו. לצוק הזה תלכי, ואת השדים שלך שחררי לעמק." הודתה הנערה לגמד והמשיכה בדרכה.
וכך עברו הימים והלילות, והיער העמיק והשחיר. הנערה פסעה לבדה, העור שעל כפות רגליה התקשה מהדרך הארוכה והגלדים הרבים שכיסו אותו, ואינו כאב עוד. גופה החשוף כמעט לגמרי התרגל לקור וחדל להסתמר מהרוחות המנשבות, ושיערה הגזוז איבד את גוונו הזהוב וכוסה עתה באבק, לכלוך וטינופת כה רבים שהתמזג עם גזעי העץ ביער.
יום אחד, הבחינה הנערה במשהו שונה. ריח הצמחייה העבותה התחלף בצחנת גופות, ציוצי הציפורים על צמרות העצים החרישו וכל מה ששמעה עתה היו יללות וצרחות מסמרות שיער. היא הלכה פרק זמן שהיה נראה לה כרבע השעה, ולפתע בחדות מפתיעה, נגמרו העצים.
הנערה הביטה קדימה ועיניה השקיפו בפחד לעבר עמק כה שומם ושחור שליבה חדל מלפעום למספר רגעים. ערפל כבד ומצחין ריחף על פני העמק, נותן הרגשה כי מגע איתו ימית כל ייצור חי. העצים שהשקיפו לעבר העמק היו נראים מרוטים ומפוחדים, ענפיהם היו משוחים לעבר היער כאילו הם מנסים לברוח, ועליהם נבולים ורקובים כמו גזעיהם.
עמק השאול, חשבה היא לעצמה. הנערה לקחה עוד מספר צעדים קדימה, ולפתע היא חשה בכאב שנשאה עימה מתגבר. היא שמה לב כי משקיפה היא על העמק מצוק כל כך משופע וגבוה שהיה זה נראה כי בכל רגע נתון הוא עלול בכוונה להפיל אותה לעמק המת והרקוב שלפניה, היישר לתוך הערפל הרעיל.
קרביה התכווצו, ידירה רעדו ושערותיה סמרו. היא חשה לפתע בחילה, צורך עז להקיא, אך דבר לא יצא. ליבה פעם כה לאט שנדמה היה שאינו פועם כלל, ורגליה איבדו את תחושתן וקרסו תחתיה. נשענת על מרפקיה, הרגישה היא לפתע כי צלעותיה כמעט ונסדקות תחת לחץ עצום, ולפתע מגופה פקע גל של אפלה דם וטינופת, אשר ממנו יצאו שדים רבים, מכוערים, צורחים, סגולים אדומים ושחורים. הם החלו למשוך בשיערה, לשרוט את בשרה ולקרוע את בגדיה של הנערה לגזרים. שד אחת תפס בידה והחל לתלוש את ציפורניה בזו אחר זו מאצבעותיה, בעוד צרחות כאב עזות ויללות קורעות לב חומקות מגרונה היישר אל תוך העמק.
"אני לא מסוגל להילחם בהם." היא חשבה לעצמה, בעודה מנסה לגרש אותם מעליה. "עליי להשמיד אותם, אך כיצד?"
ולפתע, ההבנה הכתה בה. בשארית האחרונה של כוחותיה היא הצליחה לקום על רגליה, ואלו מצידן עשו את הדבר היחיד אותו ציוו עליהן- הן התחילו לרוץ. וכך, צעד אחר צעד, בקצב הולך ומתגבר הנערה רצה עוד ועוד עד אשר לא רצה יותר.
לפתע, ליבה פצח בקצב יציב ומהיר של פעימות, גופה הכבד כ"כ כל השנים הללו, הרגיש קל מהאוויר. רוח נעימה פרצה מצחנת הערפל וליטפה את פניה ובידרה את שיערה, נושאת עימה ריח רענן של פריחת פרחי בר, והנערה בפעם הראשונה מזה שנים נשמה אותו עמוק אל תוך ריאותיה וצחוק מתגלגל חמק מבין שפתיה הסדוקות.
הנערה פרשה את ידיה לצדדים, והבינה. היא חופשייה סוף סוף.
סוף סוף, היא יכולה להשאיר את השדים מאחוריה ולהרגיש את החיים כמו שהם. וכך, עם חיוך אמ
