חלומות.באספמיה
Active member
לפעמים המציאות מתבלבלת עם הדמיון, עובר יום עוברים יומיים, שבוע שבועיים ואתה מתחיל לתהות, זה באמת קרה?
התחלתי להריץ בראש את האירועים, זה מרגיש כל-כך אמיתי, הריחות, הטעמים, הצבעים, הלב הפועם, רגשות האשם, הכול, הכול שם.
רציתי לצאת מהבית, הייתי חייב קצת אוויר, נמאס לי מהדיווחים הבלתי פוסקים בערוצי החדשות, המועקה נהיית גדולה מנשוא, אבל איזו מועקה? אני כבר לא בטוח
מאחורי ההגה לשום מקום אני משפשף את הזיכרון, יצאנו לבירה אחרי העבודה, לא חריג זה די בשגרה, היציאה הזו זה היה בזה אין בכלל שאלה.
אוקיי ואז מה? סיפרתי את הבדיחה על הקוף, בטיבול של בירה ותזמון נכון היא תמיד מצליחה. כולם צחקו, כמו תמיד אחרי הלצה העברתי מבט על כל החבורה לראות את התגובה, חלק ממנגנון הריצוי שלי אני חושב. כשהעניים שלי הגיעו אליה, נתקלתי בחיוך המקסים שלה, מרוצה ומסופק החזרתי לה חיוך, ואז הרגשתי את המבט שלה, העניים הירוקות שלה חדרו אלי, מיד השפלתי מבט במבוכה. אני זוכר את זה, זוכר את הבדיחה זוכר את המבט שלה. שוב הראש שלי עובר סערה, לרגע אני תוהה איפה אני בכלל, לאן הגעתי בנסיעה.
עצרתי בתחנת אוטובוס, חייב לסדר את המחשבות. לא עברה דקה והתחילה אזעקה! נשארתי ברכב פאק על הנחיות פיקוד העורף, לרגע חשבתי שהטיל רק יפתור את הבעיה. האזעקה נגמרה, מחכה עוד דקה, בום פיצוץ, כמה דפוקים אנחנו חשבתי, מדינה פוסט טראומטי. האירוע שטף לי את המחשבה, פתאום בראש שלי דממה. עשיתי פרסה וחזרתי הביתה.
לקחתי נשימה ופתחתי את הדלת. "נו, היה להם?" אשתי שאלה מיד איך שנכנסתי, נזכרתי שאמרתי לה שאני יוצא לפארם, "אהה לא, היה בכלל סגור", "סגור? טוב אי אפשר לדעת עכשיו".
הסתכלתי סביב, סופג את את הבית שלי, המשפחה שלי, תפסתי את היד שלה ומשכתי אותה אלי, נתתי לה נשיקה רקה על השפתיים. "וואו, לכבוד מה זה מגיע לי?", "סתם, בלי סיבה" עניתי, אבל בליבי חשבתי שיש סיבה, ועוד איך יש סיבה. בטלוויזיה עדיין בקעו קולות של דיווחים ורצו כל מיני כותרות, זה לא עניין אותי. לרגע גם אם זה רק לרגע, יש לי שקט.
התחלתי להריץ בראש את האירועים, זה מרגיש כל-כך אמיתי, הריחות, הטעמים, הצבעים, הלב הפועם, רגשות האשם, הכול, הכול שם.
רציתי לצאת מהבית, הייתי חייב קצת אוויר, נמאס לי מהדיווחים הבלתי פוסקים בערוצי החדשות, המועקה נהיית גדולה מנשוא, אבל איזו מועקה? אני כבר לא בטוח
מאחורי ההגה לשום מקום אני משפשף את הזיכרון, יצאנו לבירה אחרי העבודה, לא חריג זה די בשגרה, היציאה הזו זה היה בזה אין בכלל שאלה.
אוקיי ואז מה? סיפרתי את הבדיחה על הקוף, בטיבול של בירה ותזמון נכון היא תמיד מצליחה. כולם צחקו, כמו תמיד אחרי הלצה העברתי מבט על כל החבורה לראות את התגובה, חלק ממנגנון הריצוי שלי אני חושב. כשהעניים שלי הגיעו אליה, נתקלתי בחיוך המקסים שלה, מרוצה ומסופק החזרתי לה חיוך, ואז הרגשתי את המבט שלה, העניים הירוקות שלה חדרו אלי, מיד השפלתי מבט במבוכה. אני זוכר את זה, זוכר את הבדיחה זוכר את המבט שלה. שוב הראש שלי עובר סערה, לרגע אני תוהה איפה אני בכלל, לאן הגעתי בנסיעה.
עצרתי בתחנת אוטובוס, חייב לסדר את המחשבות. לא עברה דקה והתחילה אזעקה! נשארתי ברכב פאק על הנחיות פיקוד העורף, לרגע חשבתי שהטיל רק יפתור את הבעיה. האזעקה נגמרה, מחכה עוד דקה, בום פיצוץ, כמה דפוקים אנחנו חשבתי, מדינה פוסט טראומטי. האירוע שטף לי את המחשבה, פתאום בראש שלי דממה. עשיתי פרסה וחזרתי הביתה.
לקחתי נשימה ופתחתי את הדלת. "נו, היה להם?" אשתי שאלה מיד איך שנכנסתי, נזכרתי שאמרתי לה שאני יוצא לפארם, "אהה לא, היה בכלל סגור", "סגור? טוב אי אפשר לדעת עכשיו".
הסתכלתי סביב, סופג את את הבית שלי, המשפחה שלי, תפסתי את היד שלה ומשכתי אותה אלי, נתתי לה נשיקה רקה על השפתיים. "וואו, לכבוד מה זה מגיע לי?", "סתם, בלי סיבה" עניתי, אבל בליבי חשבתי שיש סיבה, ועוד איך יש סיבה. בטלוויזיה עדיין בקעו קולות של דיווחים ורצו כל מיני כותרות, זה לא עניין אותי. לרגע גם אם זה רק לרגע, יש לי שקט.
