מה הייתם אומרים?

[דנה אז]

מה הייתם אומרים?

בימים האחרונים עולה בי התהייה, אם הייתי פוגשת את עצמי בתקופה של אחרי השבעה מה הייתי אומרת לעצמי.
מה כן הייתי מספרת, מה הייתי מסתירה.
מה היה עוזר לי לו הייתי יודעת אז.

זוכרת בשבעה עצמה כשאחרים ספרו לי על הכאב התמידי, על כך שהאובדן תמיד אתם. על החיים שהתהפכו.
חשבתי שאצלי יהיה אחרת, נחזור לשגרה. פחדנו מלשכוח את הבן היקר. והרבה ממה שאמרו וספרו התקשנו לקבל.
היום יודעת כמה לא הבנו מה קרה, לא הבנו את גודל האסון, וסביר להניח שאפילו לא הבנו שבננו הקט איננו ולא ישוב עוד.
ומה המשמעות של זה.

 

[mylost1]

אני

שאלה מעניינת. האמת אין לי עלייה תשובה, אני זוכר שבתקופה של השבעה הייתי מנותק לגמרי, מלא כעס ואכזבה, מנסה איכשהו לעשות צעדים קטנים כדי לחזור לשגרה.

הדבר היחיד שהייתי אומר לעצמי שהיה עושה לי טוב זה שלאט לאט כל המשפחה תביט קדימה ושהמשפחה אולי ספגה מכה קשה מאוד, אבל היא בהחלט לא נהרסה..

מעבר לזה, כל דבר שהיו אומרים לי היה נכנס מאוזן אחת ויוצא משנייה.

 

[דנה אז]

זה בדיוק העניין

מנסה לחשוב מה נכון לומר כשמבקרים משפחה שכולה.
ולא מסוג הקלישאות, ולא מהדברים שאנשים אומרים ומעצבנים. הרי החיים לא יחזרו להיות כשהיו.
וגם מה אם היו אומרים לי הייתי מקבלת. ולא מתעצבנת.
כשאמרו יהיה טוב... כעסתי וחשבתי שלא מסוגלים להבין מה אני עוברת.
אחרים שאמרו כמה זה אסון, ושזה ישפיע על כל החיים - חשבתי שלי יש כוחות ויהיה אחרת.
אז איך נותנים מעט כוח, אמפטיה, עידוד? מה אפשר להגיד?

 

[mylost1]

לדעתי

אם עכשיו הייתי פוגש באדם קרוב אליי שחווה אבדן כלשהו, הייתי אומר לו שאולי האבדן הוא קצת שונה וכך גם התחושות שנלוות, אבל יחד עם זאת יש בטח דברים שדומים שגם אני הספקתי לחוות, ולכן, הייתי אומר לו שהוא מוזמן ליצור איתי קשר ולדבר איתי על כל מה שקשה לו.., במקביל גם הייתי מנסה להיות שם ולשתף בתחושות שאני חוויתי בתחילתו של האבדן, וזה בשביל תחושת ההזדהות.

על הקלישאות הייתי מוותר, יש מספיק אנשים שיגידו לו אותם, לדעתי חשוב להציג עמדה קצת שונה ביחס לאחרים.

 

[דנה אז]

התיחסות לנושאים רגישים?

השאלות עולות בי כי לפני סוכות ביקרתי אם אבלה במסגרת תפקידי. כבר סיפרתי על הביקור בקצרה, אבל מאז עולות בי הרבה שאלות. מה בסדר להגיד, מה לא. האם מתוך הניסיון יש לנו הזכות להגיד דברים.
ואיך הדברים מתקבלים, זוכרת את הכעס שלי, או מנגד ההכחשה שלי לדברים שנאמרו לי.
בגלל האובדן האישי שלי הייתי מאוד רגישה, אמפטית, קשובה. שיתפתי אותה באובדן האישי שלי, אני חושבת שזה עזר לה לחוש נוח לדבר. הגעתי כי אחת הבנות לא מגיעה לבית הספר והשאר כן. במהלך השיחה הסתבר שהיא אצל הסבים ומסרבת לחזור. לאט לאט הבנתי שהיא גרה בחדר אחד עם האח שנפטר.
בשיא העדינות נסיתי לשקף לה כמה זה קשה וכואב לילדה לחזור לחדר הזה. כשהיא שאלה מה לעשות השתתקתי. הרי הילדה לא יכולה להמשיך לחיות מחוץ לבית ההורים זקוקים לה, והיא זקוקה להם.
מנגד איך אומרים לאם להוציא את דברי הילד מהבית, כשרק שבוע קודם ציינו 30. נתתי לה לחשוב על פיתרון. והיא החליטה להכין פינה לילדה, לא חדר. והחדר ישאר נעול בנתיים.
הבנתי שהילדה חזרה אחרי סוכות לבית הספר.
ואני לא מפסיקה לחשוב עליהם. מרגישה לא טוב עם עצמי אולי הגזמתי.
לי לקח יותר משנה לפרק את החדר, וגם את רוב העבודה אחי עשה. ויש הורים שהחדר השמור משמש להם מקור כוח ונחמה.

 

[mylost1]

תראי

קודם כל אם הילדה חזרה הביתה אז כנראה שהכול בסדר, דאגה אחת ירדה מההורים וזה כבר טוב.

אין ספק שזה קשה, אבל פה כנראה שבגלל הילדה לא הייתה ברירה אחרת, וזה "הכריח" את ההורים לעשות את זה..אולי בדיעבד זה לטובה, תלשו את הפלסטר מהר במקום לאט לאט..

גם כל אחד ומה שקשה לו, יש כאלה שאולי רק עוד כמה שנים יוכלו בכלל להתקרב לחדר, ויש כאלה שזה יהיה להם פחות קשה. אולי זה היה לה יותר קל, במיוחד שהיא יודעת שמה שהיא עשתה היא עשתה למען הרווחה הנפשית של הילדה שלה, כלומר יש פה מטרה נעלה..

נשמע שהיית אמפתית, מכילה, רגישה, ונתת לה את המקום למצוא פתרון הולם במקום לכפות עלייה משהו שאולי היא לא הייתה שלמה איתו..

לדעתי היית יותר מבסדר, וכל הכבוד לך על זה שגייסת כוחות נפש והכלת את רגשותיה ושיתפת אותה באבל שלך. לא יודע אם הייתי יכול לעשות חצי מזה אפילו.