מחויבויות הילדים כלפי ההורים

talitush2

New member
מחויבויות הילדים כלפי ההורים

שלום לכולם,

נתקלתי השבוע בשלושה מקרים שטלטלו אותי.
הסיפורים והפרטים כמובן שונים, אבל המשותף היה שמדובר באמא שנשארה לבד (גרושה, אלמנה) ודווקא בזמן שהיא זקוקה מאד לילדיה, הם די מתעלמים ממנה.
הם עסוקים, גרים רחוק, מטופלים בילדים, מפתחים קריירה וכו' - הכל נכון.
א-ב-ל עדיין - לא מצליחה להבין איך ילדים מתנהגים כך.
בשניים מתוך שלושת המקרים הנ"ל, האמא עברה/ צריכה לעבור ניתוח, ואין מי שיבוא איתה לניתוח !! אתם מבינים? עד כדי כך.

אני לא מכירה לעומק את היחסים במשפחה, אבל זה לא שיש נתק ביומיום, או ברוגז. יתכן שיש משקעים כאלו ואחרים, אבל עדיין, לדעתי האישית זה לא מצדיק התנהגות בזויה שכזו.
אני ממש ממש לא מקבלת את זה. אין תירוץ להתנהגות מחפירה שכזו.

החברה מהעבודה שסיפרה לי כמעט בכתה, ומאד מאד הבנתי אותה.
אמרתי לה שלדעתי היא חייבת לנער קצת את הילדים שלה, ולהבהיר להם שיש מחויבויות בחיים. כשם שהם מחוייבים כלפי העבודה, בני הזוג, החברים וכו', יש להם גם מחויבות כלפי אימם. זה עצוב שזה לא מובן להם מאליו וצריך להבהיר להם את זה בשלב זה של חייהם, אבל זה מה יש.
היא גם טוענת שמעולם מעולם לא חלמה שתגיע ליחסים כאלו עם ילדיה.

איך לדעתכם היא צריכה לנהוג?
 

r i n i

New member
שאלה קשה בלי תשובה "נכונה"

באוטופיה-לנד הילדים היו עוזבים הכל ונצמדים לאמא (או אבא, זה לא משנה).
בפועל זה לא קורה מאלפי סיבות ולאו דוקא בגלל יחסים כאלה ואחרים.
הילדים עסוקים, בעלי מחוייבויות למקומות עבודה, גרים רחוק ועוד מליון סיבות.

לא סתם אמרו: "אבא אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל אבא אחד".

* אני מכירה אישה גרושה עם שני ילדים בוגרים שעוברת טיפולים שבועיים בבית חולים, מי שמלווה אותה בימים שהיא זקוקה לעזרה זה אבא שלה.
**באופן אישי, כאשה גרושה העניין הזה מפחיד אותי מאד (ואני בקשר טוב עם הילדים שלי)
 
מנערים בקבוק לא בחור בן 35

אני לא הייתי נוקטת בגישה של ל"נער"
אפשר לנַעֵר ילד בן 16
לא נראה לי נכון לנער אדם בן 35 או 40 .
מה שהיא לא הצליחה ליצור ברמת המחויבות המשפחתית וקשרי הורה-ילד, עד היום-יהיה קשה לתקן בניעור.
לא מאמינה בהטפה,הבהרה וחינוך מבוגרים
too late
מעבר לכך שהייתי נזהרת בהיגדים פסקניים לגבי "התנהגות בזויה" ו"התנהגות מחפירה" כשאנחנו לא מכירים בכלל את הנסיבות, את היחסים, את המרחקים הגיאוגרפים, את העומס בחיים של הילדים, את הנגישות, את התובענות(אולי) של האם ועוד הרבה פרמטרים עלומים מבחינתנו.
 

wxyz2006

New member


 
השאלה היא אם החברה אמרה לילדים "יואב אני צריכה אותך איתי

ביום חמישי הבא, ויעל אותך אני צריכה ביום שלישי בעוד שבועיים"
רובינו רגילים שההורים חזקים ועצמאיים ובלחץ היום יום אם לא מבקשים עזרה מפורשת לא פנויים לחשוב
 

mykal

New member
צודקת,

כאמא אני חושבת שצריך ללמוד לבקש מילדים.
בכלל גם מחברים--אם רוצים משהו צריכים משהו--
ללמוד לומר באופן ישיר, בהיר וברור. ולא לצפות שהם יבינו מעצמם.
וגם לא לחוס על מאמציהם.
 

talitush2

New member
אני קוראת שוב את מה שכתבתי אתמול

ויתכן שנקטתי בגישה קצת מחמירה והשתמשתי במילים "קשות". כתבתי את זה מיד אחרי שהיא סיפרה לי, וכל כך ריחמתי עליה ופרקתי...
אבל לגופו של ענין - כאשר זה המצב והילדים שלה מתנהגים כפי שהם, האם אתם לא רואים טעם שהיא תדבר מהם ותגיד להם שהיא צריכה אותם?
האם היא צריכה לקבל את המצב כמות שהוא ולהמשיך כרגיל?

היא מתפוצצת מבפנים, מאד מאד פגועה ומאוכזבת. אמרה לי במילים האלו:
"הילדים שלי הם אכזבה קשה מאד עבורי". אלו מילים קשות לאמא לומר.
 

mykal

New member
אתחיל מעצמי,

כל חיי "הרגלתי" כי זו היתה זרימת החיים,
ולא כי זו היתה אג'נדה. שאני שם בשביל ילדי, ואנחנו אלה שעושים,
קונים, עוזרים, מעולם לא ביקשתי מהם כלום, כי אנחנו בסדר ומסתדרים....
ועכשיו לשני סיפורים אישיים---
1)בעלי הוא חרוץ ויודע לתקן הכל, אבל לאחרונה אני לא מרשה לו לטפס
על כסאות שעומדים על שולחן וכו והיה צריך לעשות--הוא החליט
שמזמין את הבנים ליום תיקונים בבית. התרגזתי, למה להזעיק מערים אחרות...
עובדים...משפחה... יש בעלי מלאכה מה הבעיה.
והוא בשלו---הם הגיעו היה לנו יום כיף ביחד--
ואז בעלי אמר---את רואה--מה רע שהם מתאמצים אנחנו עזרנו ועוזרים
וזה מבחינתי חינוך,
סיפור שני--הייתי צריכה איזו בדיקה עם מלוה, החלטתי שאני הולכת לבד,
יש מוניות, ואני בן אדם עצמאי,
שוב בעלי פנה לאחת הבנות--והיא היתה איתי.(וחוץ מלהיות נהגת יכולתי לבד...
שששש...)

ולתשובה לשאלתך,
במקום ללכת עצובה, מאוכזבת, שנובע מחולשה ממצבה האישי כללי
(גם לבד, גם חולה) הרבה יותר נכון, לפנות לבת--תמי, אפשר שתבואי להיות איתי בניתוח זה וזה ביום זה וזה? האפשרות לבקש ולא לכעוס בעיני נכונה יותר.
לנו נדמה שהם מבינים מעצמם, אז ראשית גם אם שיתפנו--
לא בטוח שהם מבינים מעצמם, לפעמים אנחנו גם לא ממש משתפים.
ולי נראה שבמקומך הייתי מציעה לה לבקש מהם ומוסיפה שאם הם לא יוכלו אני אהיה איתה ומארגנת קצת חברות. רק ליום יומים הראשונים.

אוי חפרתי די. מקוה שהובנתי.
 
צריך לדעת לבקש

ברור שהיא צריכה להגיד.
והיא צריכה להגיד דברים מפורשים.
לא "אני מאוכזבת מכם, וציפית יותר, ובתקופה כזו אני זקוקה לתמיכה וסיוע"
אלא
"ילדי היקר (ילד א) אני צריכה ביום שלישי 20.6 עזרה בהסעה לקופת חולים בשעות אחרי הצהרים, ויום חמישי 22.6 צריכה שתבוא איתי לבית חולים,תחכה עד שאתעורר מההרדמה וכו.."
"ילדתי היקרה (ילדה ב) אני צריכה ביום רביעי 21.6 שתסעי לסניף בנק קוקוריקו ותביאי לי משם ככה וככה, וביום שישי 26.6 אני צריכה שתדאגי שיהיה לי בבית חלב טרי וחלה".
בקשות מפורשות
הסבר ברור,
אחריות אישית .

רובנו לא יודעים לבקש, מצפים שהאחר ינחש את הצרכים (תקף גם לגבי זוגיות וביום יום ).
 

talitush2

New member
מבינה את מה שאתן אומרות

ועקרונית אני מסכימה.
רק שברשימת בקשות כזו - קצת מתפספסת העברת המסר. ואני בכל זאת חושבת שלמרות שהילדים בוגרים, עדיין לא מאוחר מדי להעביר להם את המסר שעכשיו אמא שלהם לבד ותזדקק להם יותר. וזה בסדר. זה טיבו של עולם.

אני זוכרת שכשאמי ז"ל התאלמנה, כשהיתה בת 82, היא אמרה גם לנו וגם לכמה חברות שלה במפורש - אני צריכה אתכם עכשיו. קשה לי מאד להיות לבד.
כך. במילים האלו.
והבנו את זה והפנמנו. זה לא שלא ידענו את זה גם ללא דבריה, אבל כשהיא אמרה את זה, זה חלחל יותר.
לכן חשבתי שעדיף לה שתאמר את זה גם היא במפורש לילדיה.
 
"אני צריכה אתכם עכשיו-קשה לי להיות לבד"

לוקחת את המשפט הזה.
מה הכוונה?
מה זה צריכה? רוצה לגור בבית שלי?
שאבוא כל יום?
שאלך איתה לתיאטרון פעם בחודש?
שנבוא כל סופשבוע לכל הסופשבוע?
שאביא לה ספרים מהספרייה?

לא יודעת איך לתרגם את התחושה שלה לפעולות.

אנשים לא מחזיקים כדור בדולח בניחוש הצרכים של האחר.
אני לוקחת את זה למקום אחר לגמרי מוכר היטב
כשהורה אומר לילדים/בן זוג "אני עובד מאד מאוחר וצריך עזרה במשק הבית"
או "אני מבקש שתשמרו על סדר וניקיון בבית"
אלו אמירות פתוחות-ברות פרשנות מלאה.
תגיד "אני עובד מאוחר וצריכה שכל פעם שיש שתי כוסות בכיור תפעיל מדיח, את הכביסה מהמכונה יש להעביר למייבש כשהיא מסיימת..." וכו
פעולות ברורות-ציפיות מוגדרות- ואז..... אין גם אכזבות,אי הבנות, תסכולים.

אין לנו כלל ויכוח על כך שהילדים צריכים (כל גיל) לתמוך באימא בודדה.
השאלה היא על ה"דרך" להוציא לפועל את התמיכה המתבקשת.
אני לא מאמינה ב"העברת מסרים" וכדורי בדולח עם ניחושים ציפיות (ואכזבות).
 
לדעתי צריך גם וגם

אני לא מתחברת להעברת רשימת מטלות לילדים (״אני צריכה חלה ביום שישי וסידורים בבנק ביום חמישי״).
אבל מסכימה איתך שלפעמים צריך להסביר מה אנחנו צריכים, ולא לצפות שיבינו. לא תמיד בן 30 נמרץ מבין כמה קשה לאימו המבוגרת לעמוד בתור בבנק.

אני חושבת שצריך לשלב. להגיד (למשל) ״אני שמחה שאתם באים כל שבת. מאז שאבא נפטר, ארוחת שבת היא הזמן הכי קשה לי״. או ״עכשו כשמתחיל הקיץ, ממש קשה לי לעשות סידורים. אני מתעייפת מהר כשחם״.

ואז להיות ספציפית ולהגיד מה צריך.
ורצוי להשאיר אפשרויות בחירה ותמרון. משפחה זה לא עובדים ואמא היא לא סדרן עבודה... ״אני צריכה רופא עיניים, אבל מישהו צריך לבוא איתי כי אחרי זה לא רואים טוב. מתי תוכל לבוא? - שאני אקבע את התור לאותו יום״.

(חמותי פעם התקשרה ב8 בבוקר ואמרה לבן זוגי ״יש לי תור ב9, אז תהיה פה ב8 וחצי?״ הוא התפלץ והזכיר לה שהוא יוצא לעבודה עכשו ובבקשה פעם הבאה לתת לו התראה של יותר מחצי שעה...)
 

WBrightEye

New member
התאום חשוב מאוד וגם בשלב הקביעה של הדברים

לבדוק תאריכים רלוונטים ולא להפיל את המטלות כאילו שהבן/ת צריכים להפיל הכל מהידיים באותו רגע.
יש מקרי חרום, אבל חוץ מזה, ממש אין סיבה לא להתחשב..
 
ברור שלתאם, ברור שלתת התראה,

אבל אני עדיין מתעקשת על
להיות מוגדרים וספציפיים בהגדרת הצורך והגדרת הכתובת.
"אני מתעייפת מהר כשחם"
לא אומר לי מה היא צריכה- מאוורר נייד? רכב ממוזג? לעשות סידורים רק אחרי הצהרים המאוחרים? לפצל את הסידורים ל4 ימים שונים כדי לא להתעייף?

ונכון שאימא אינה סדרן עבודה- אבל מכתבים ללא כתובת לא מגיעים לתיבות דואר. ובקשות שאין להן נמען עם אחריות נשארות תלויות באוויר .
זה לא חייב להיות שהאם זו שקובעת מי המסייע- אלא לא להשאיר את הבקשה נטולת כתובת- קל לגלגל אחריות מאחד לשני.
 
אני חושבת שאם היא לא מבקשת במפורש

עזרה - מאוד יכול להיות שהילדים פשוט לא מבינים שהיא זקוקה לה. זה בכלל לא ברור שהיא צריכה ליווי לניתוח, ואם הייתי הבת שלה - לא הייתי מבינה שהיא רוצה שאבוא אם היא לא הייתה מבקשת.
ועוד נקודה היא שאם יש יותר מילד אחד - עוד יותר צריך להבהיר שאין לך עזרה ושאת מבקשת מאיקס שיבוא איתך - כי אולי האחד מניח שהאחר יבוא.
 
עצם זה שהיא מתפוצצת מבפנים ולא אומרת להם, מרמז על בעיה

נראה לי שבמשפחה נורמלית אמא מספרת על תוכניות לניתוח, ושואלת ״תוכלי לבוא איתי״?

אם אני הייתי שואלת והיו מסרבים לי, אז או שהייתי מבינה את הסרוב ואז לא הייתי מתפוצצת.
או שלא הייתי מבינה את הסרוב, והייתי אומרת משהו.

אם היא עדיין זקוקה לעזרה, אז כן. שתגיד.
 

WBrightEye

New member
קודם כל, אהבתי את הכיוון שתפס הפורום - עלינו

אנחנו כבר בענין הזה של יחסי הורים עם ילדים מתרחקים. הם בונים בית משלהם, עסוקים, מתפתחים ויש להם פחות מקום עבורינו.
איך שומרים על קשר, איך מפתחים את מערכת היחסים החדשה הזו שצריכה להיות בנויה על פורמט אחר מאשר היה לפני כן.
וכאן אני מתחברת למה שאש"ש כתבה- צריך להגדיר הרבה יותר ברור מה הציפיות ומה הצרכים.
לאמא שלי למשל אמרתי שאם היא צריכה אותי אז שתגיד לי מראש, שלא "תפיל" עלי תאריכים קשוחים. אני אשמח ללוות אותה, אבל שתשתף אותי בתוכנית.
האם כאשר נקבע הניתוח של האם שסיפרת עליה היא טרחה להתייעץ עם הילדים שלה?
יש ציפיות שהילד יתייצב לעזרה, אבל האם טרחה בכלל לתאם איתו?
 

BrightEye

New member
הכוונה שלי שמתוך נקודת מבט יחסנו עם הורינו

אפשר לראות את יחסינו עם ילדנו הבוגרים בשלב הבא.
אנחנו בשלב שאנחנו יכולים לקחת אחריות על מה ואיך יהיה אחר כך.
 
למעלה