מתלבטת אם לשלוח את זה...
אני כמעט בטוחה שבסופו של דבר אני אשלח את ההודעה הזאת, אבל אחרי הרבה לבטים לפני הלחיצה הגורלית על הכפתור "שלח"... חבר´ה, מה אני אגיד לכם... דיכאונון קטנטן תפס אותי. אין סיבה מיוחדת, באמת שאין. לכאורה הכל טוב ויפה, לכאורה אני צריכה לחייך ולהיות מאושרת כמו תמיד... אבל משום מה, ללא סיבה מוגדרת, אני לא. אני עצובה. הלוואי שהייתי יודעת למה... זה היה עוזר. אבל איני יודעת מדוע ואיני יכולה להסביר מאיפה הדיכאונון הזה צץ, אני רק יודעת שהוא כאן, שהוא תקף אותי לפני כמה שעות ושהוא פשוט לא עובר. ולי... לי יש תכונה כזאת, תכונה כזאת צבועה... אני כישרונית ב"לשחק אותה"... לעשות את עצמי מאושרת גם כשאני כה מדוכאת, לחייך גם כשאני ממורמרת... צבועה שכמותי...
. אף אחד לא ממש יודע שכואב לי {וכפי שכבר אמרתי, גם אני לא יודעת ממש}, אני ממשיכה להתנהג כרגיל, אבל בפנים, אני דועכת... אז באתי לכאן, לבית שלי. אני מצטערת שאני ככה פתאום מדוכאת, אני יודעת שזה לא במקום, אבל אני פשוט כ"כ אוהבת אתכם כאן, אני לפעמים מרגישה אליכם קרובה יותר מכל, ועם כמה שזה ישמע פתטי ביותר - לעיתים אני מרגישה קרובה אליכם הרבה יותר מאשר חברים לא וירטואלים שלי...
מסתכלת בדברים שכתבתי... שוב עוברת על הקבצים שלי ב- word, כשהשיר "against all odds" של מריה קארי מתנגן לי ברקע (הורדתי אותו לפני כמה ימים בדיוק...), דימעה שובבה זולגת לי על הלחי... והקטע הכי מוזר הוא ש... אין לי מושג למה!!! אוף, אני שונאת להיות עצובה... אני שונאת לבכות... אז למה, למה אני בוכה?! הרי לא קרה שומדבר שאני "צריכה" לבכות בגללו... אז למה, למה, למה? והנה אני, באה אליכם, בחולשתי... מבקשת
. אמנם איני יודעת מדוע אני צריכה את החיבוק הזה, אך אני יודעת שאני צריכה אותו, צריכה אותו יותר מכל עכשיו... שיהיה חיבוק גדול כזה... זאת בקשה יותר מדי גדולה?... ... והנה מוצאת אני קובץ שכתבתי לפני שנה, לפני שנה בדיוק (ינואר של שנה שעברה...), באותה תקופה קשה שעברתי, אחרי שסבתא שלי נפטרה: "השמש כבר שקעה בין העננים, הצבע הכתמתם סתם מעמיד פנים. הוא אוהב לעשות רושם של כתום מובהק אבל כל המצב הזה עושה אותו נחנק." ... ועכשיו עולות בי המחשבות של: "לשלוח את זה, או לא?"... אבל אני חושבת שאשלח... הרי גם אני בנאדם... גם אני נופלת לפעמים... ועם כמה שקשה לי להודות בזה... אני צריכה אתכם. "how could I just let you walk away, let you leave without a trace? ... so take a look at me now, there´s just an empty space"... (מצטערת מראש על שגיאות הכתיב, במקרה ויש...
).
על ההודעה המדכאת, ככה מאמצע שומקום... אני מצטערת... אבל אני פשוט צריכה אתכם.
אוהבת אתכם תמיד, גם כשאני כך, כה שבורה... עצובה, אך לא יודעת למה, עדי התל-אביבית
אני כמעט בטוחה שבסופו של דבר אני אשלח את ההודעה הזאת, אבל אחרי הרבה לבטים לפני הלחיצה הגורלית על הכפתור "שלח"... חבר´ה, מה אני אגיד לכם... דיכאונון קטנטן תפס אותי. אין סיבה מיוחדת, באמת שאין. לכאורה הכל טוב ויפה, לכאורה אני צריכה לחייך ולהיות מאושרת כמו תמיד... אבל משום מה, ללא סיבה מוגדרת, אני לא. אני עצובה. הלוואי שהייתי יודעת למה... זה היה עוזר. אבל איני יודעת מדוע ואיני יכולה להסביר מאיפה הדיכאונון הזה צץ, אני רק יודעת שהוא כאן, שהוא תקף אותי לפני כמה שעות ושהוא פשוט לא עובר. ולי... לי יש תכונה כזאת, תכונה כזאת צבועה... אני כישרונית ב"לשחק אותה"... לעשות את עצמי מאושרת גם כשאני כה מדוכאת, לחייך גם כשאני ממורמרת... צבועה שכמותי...
