עניין אישי !!!
לאחרונה לא הייתי כ"כ פעיל בפורום, לפחות לא כ"כ פעיל כמו שהייתי רוצה להיות. אני הולך כבר כמה ימים על הגבול הדק שלפני הנפילה ו אני מקווה שהצלחתי לא לחצות אותו יותר מדיי והנפילות הקטנול לא יובילו לנפילה גדולה.
בכל אופן בתוך כל הבלאגן הזה תפסה אותי ידיעה על עניין אישי שלי, וגם קבלתי שתי שיחות טלפון מגולשי בפורום בהן נשאלתי על הגבול שבין החיים הוירטואליים ובין החיים האמיתיים, ובשיחה אחרת אף נשאלתי על הסכנה של "התמכרות לפורומים". בקיצור, עם כולם שוחחתי חוץ מהחוששת מהתמכרויות שאיתה אנ צריך לסיים את השיחה, ולאור השיחות האלו החלטתי שאמנם נושא שיחתי לא נוגע לנושאי הפורום אבל לא יזיק להזכיר אותו. את מורן עמית היכרתי דרך האינטרנט, למען האמת לעולם לא פגשתי אותה באמת. הכל התחיל כאשר לפני כמה שנים קראתי מאמר שהיא כתבה בזכות היציאה מלבנון. כתבתי לו תגובה שלפי דעתי היציאה מלבנון תגרום ללבנוניזציה של המאבק בפלסטינאים ותגרום להרס תהליך השלום היא ממש התרגזה מהתגובה שלי והתייחסה לתגובה שלי, בתגובה המשכתי את הויכוח ובשלב הזה זה כבר הפך לויכוח אישי באי מיילים ולא בפורום. באיזה שהוא שלב הרגשתי שמיצינו את הויכוח ושאנחנו "דורכים במקום" והצעתי שמאחר ואף אחד מאיתנו לא ישנה את מה שייעשה אז פשוט נחכה ונראה מי צדק (כמובן מתוך תקווה להיות הטועה). בקיצור הזמן עבר וכאשר התחילו "מהומות אוקטובר" חשבתי לכתוב למורן אי-מייל אבל זה לא היה נראה מתאים, כאשר החלו המרגמות חשבתי לכתוב לה אבל עדיין לא היה מתאים, ואותו דבר כאשר החלו התקפות המתאבדים. ו פתאום יום אחד קראתי שהיא נרצחה בירושלים, אח"כ גיליתי שהיא היתה עם מכיר שלי ושהם הותקפו ביחד. ואז הבנתי שלעולם לא נוכל לשוחח וםהבנתי עד כמה לא חשוב מי צדק ומי לא
לפני כמה ימים נתקלתי בידיעה, פסק דין לרוצחים. ואז הבנתי עד כמה לא מדובר בסיום הפרשה, יש דברים שלא מסתיימים.
לאחרונה לא הייתי כ"כ פעיל בפורום, לפחות לא כ"כ פעיל כמו שהייתי רוצה להיות. אני הולך כבר כמה ימים על הגבול הדק שלפני הנפילה ו אני מקווה שהצלחתי לא לחצות אותו יותר מדיי והנפילות הקטנול לא יובילו לנפילה גדולה.