רוצה לשתף
במחשבות והרהורים שעלו אצלי בעקבות ארוע עם מטופל: הגיע אלי לטיפול בחור העוסק בפעילות ספורטיבית. התעניין בשביל התאומים שלו והגב - בין השכמות. וגם הצוואר עבר תאונה אז נגעתי גם שם. הטיפול הראשון עבר בהצלחה, כנראה יתרה, כי אני נשארתי עם נשיקה מרפרפת על הלחי. נשיקה תמימה לחלוטין. נשיקה שהשאירה אותי במבוכה, כי קדם לה היסוס ממנו, איך להפרד. פשוט הרגשתי. הטיפול השני גם הוא עבר בהצלחה, המטופל היה מרוצה, והמטפלת התחמקה מהנשיקה. ואז משהו התחיל לשאול שאלות: אני צריכה להתחמק? מהמטופל? משהו לא בסדר פה. כל הטיפול אנחנו מדברים, על כל מה שאפשר, וזה בסדר מבחינתי וגם מבחינתו. ככה כמה טיפולים, כשאצלי מתנגנת המנגינה של נפרצו לי הגבולות, המטופל פרץ לי את הגבולות, אני מרגישה שהגבולות שלי נפרצו. פתאום הבנתי שאני לא שמתי את הגבולות. מה שהיה לי ברור ושגרתי עם יתר המטופלים, לא היה ברור פה. פתאום אחרי שנים, הרגשתי את המקום שלי מעורער. והבנאדם, פשוט היה כפי שהוא, ללא כוונות זדון, הרגיש צורך להודות לי על התחושה הטובה שחש. הוא מופנם וכנראה המגע שלי עורר בו תחושות שלא חש בהן מזמן: הכלה, קבלה, נינוחות... ביום שישי האחרון כשעה לאחר הטיפול התקשרתי אליו ודיברתי איתו בטלפון. אמרתי שזה לא מתאים לי להמשיך ולטפל בו כי אני מרגישה לא נוח בנוכחותו. הוא כמובן מאוד הצטער על ההחלטה שלי, ושחבל שלא דיברתי איתו קודם. מה שגרם לי להרהר בהזדמנות שהוחמצה מבחינתי. היתה לי הזדמנות לטפל בנושא הגבולות שלי בעזרתו, וגם לטפל בו, מעבר לשרירים, במקום שאצלו חסר במגע מכיל ותומך. אני הייתי צריכה להיות יותר ברורה בהצבת הגבולות, מבלי לחשוש שזה יראה גס/בוטה/אגרסיבי. אז בעצם אני משתפת פה בתחושת ההחמצה שלי, אם מישהו מבין את זה אחרת. ורציתי לשאול מה דעתכם באופן כללי? וגם אם היתה לכם סיטואציה דומה בה הרגשתם החמצה טיפולית מעבר לשרירים ולרקמות?
במחשבות והרהורים שעלו אצלי בעקבות ארוע עם מטופל: הגיע אלי לטיפול בחור העוסק בפעילות ספורטיבית. התעניין בשביל התאומים שלו והגב - בין השכמות. וגם הצוואר עבר תאונה אז נגעתי גם שם. הטיפול הראשון עבר בהצלחה, כנראה יתרה, כי אני נשארתי עם נשיקה מרפרפת על הלחי. נשיקה תמימה לחלוטין. נשיקה שהשאירה אותי במבוכה, כי קדם לה היסוס ממנו, איך להפרד. פשוט הרגשתי. הטיפול השני גם הוא עבר בהצלחה, המטופל היה מרוצה, והמטפלת התחמקה מהנשיקה. ואז משהו התחיל לשאול שאלות: אני צריכה להתחמק? מהמטופל? משהו לא בסדר פה. כל הטיפול אנחנו מדברים, על כל מה שאפשר, וזה בסדר מבחינתי וגם מבחינתו. ככה כמה טיפולים, כשאצלי מתנגנת המנגינה של נפרצו לי הגבולות, המטופל פרץ לי את הגבולות, אני מרגישה שהגבולות שלי נפרצו. פתאום הבנתי שאני לא שמתי את הגבולות. מה שהיה לי ברור ושגרתי עם יתר המטופלים, לא היה ברור פה. פתאום אחרי שנים, הרגשתי את המקום שלי מעורער. והבנאדם, פשוט היה כפי שהוא, ללא כוונות זדון, הרגיש צורך להודות לי על התחושה הטובה שחש. הוא מופנם וכנראה המגע שלי עורר בו תחושות שלא חש בהן מזמן: הכלה, קבלה, נינוחות... ביום שישי האחרון כשעה לאחר הטיפול התקשרתי אליו ודיברתי איתו בטלפון. אמרתי שזה לא מתאים לי להמשיך ולטפל בו כי אני מרגישה לא נוח בנוכחותו. הוא כמובן מאוד הצטער על ההחלטה שלי, ושחבל שלא דיברתי איתו קודם. מה שגרם לי להרהר בהזדמנות שהוחמצה מבחינתי. היתה לי הזדמנות לטפל בנושא הגבולות שלי בעזרתו, וגם לטפל בו, מעבר לשרירים, במקום שאצלו חסר במגע מכיל ותומך. אני הייתי צריכה להיות יותר ברורה בהצבת הגבולות, מבלי לחשוש שזה יראה גס/בוטה/אגרסיבי. אז בעצם אני משתפת פה בתחושת ההחמצה שלי, אם מישהו מבין את זה אחרת. ורציתי לשאול מה דעתכם באופן כללי? וגם אם היתה לכם סיטואציה דומה בה הרגשתם החמצה טיפולית מעבר לשרירים ולרקמות?
בינתיים אחזיק לך אצבעות
