תחושת אכזבה, כשלון ופחד - מסוג אחר...

[קשר חדש]

תחושת אכזבה, כשלון ופחד - מסוג אחר...

לפני כ-3 חודשים ורדה העלתה את ההודעה הזאת:
מטרות ויעדים חזרה לבסיס
[URL]http://www.tapuz.co.il/forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=475&MessageId=178363668[/URL]
בה נשאלו השאלות מה המטרות והיעדים שאנחנו רוצים להשיג עוד 3 חודשים ועוד שנה.

עניתי אז:

"בעוד 3 חודשים רוצה לשקול 85.
זה אומר שארד ב-3 חודשים 5 ק"ג.
לשם כך אני מוכנה לעשות ספורט, לשנות דרכי התנהלות כלליות כך שארגיש יותר שליטה על היום יום, להפחית אכילה שמטרתה להרגע/להרגיש מלאות כדי שאוכל לישון יותר בקלות.
חשוב לי שבתפריט שלי יהיו: כל אבות המזון. ירקות ופירות. בשר/עוף/ביצים. פחממות. וגם מנות אחרונות (אך במידה).
חשוב לי שאעשה פעילות גופנית בתדירות של 3 פעמים בשבוע."

מעדכנת, שעמדתי בכל היעדים.
ולמרות זאת אני מרגישה תחושת אכזבה, כישלון ופחד.

מנסה לנתח את ההרגשה הזאת:
מרגישה מתוסכלת שאני לא מצליחה להיות מרוצה מעצמי, כפי שהייתי מצפה. התחייבתי. עמדתי בהתחייבות. ואני שוב לא מרוצה. לא מרוצה שאני לא מרוצה!

מה שקרה, בפועל, הוא שבמהלך התקופה, שיניתי את הרצון. עם ההצלחה, במקום להתענג, לחגוג, לשמוח, לפרגן לעצמי, החלטתי שאני רוצה לרדת יותר מהר מזה. למה כל כך לאט. למה הגוף שלי לא מרזה יותר מהר. סוג של עם האוכל בא התיאבון. קודם, הייתי בתקופה של שנתיים, שבהם תירגלתי אכילה בריאה, תירגלתי התמודדות עם רגשות במקום אכילה ריגשית, תירגלתי ספורט. בשנה הראשונה נשארתי באותו המשקל, בשנה השנייה עליתי 2 ק"ג. עכשיו עשיתי שינוי, מצאתי תפריט שנוח לי בו, והתחלתי לרדת במשקל. ואז פתאום הרצון לרדת 5 ק"ג ב-3 חודשים היה נראה לי קטן, צנוע, לא מתאים. רק 3 פעמים בשבוע ספורט? למה לא כל יום. למה לא שיניתי יותר דרכי התנהלות ביום יום, כדי שאחוש שאני הבוחרת/הקובעת והמובילה של חיי.

בנוסף, ההצלחה הביאה איתה גם המון פחדים. פחד מהתגובות המפרגנות של האנשים מסביב, והציפיה שלהם שהתהליך ימשך, והאכזבה הצפויה וחוסר הקבלה אם הוא לא ימשך. פחד מזמניות השינוי. המון אירועים מהעבר הרחוק פתאום חוזרים אלי ואני נזכרת בהם.

מוכר למישהו? רעיונות איך להתמודד?

מה שמוזר הוא, שאם מישהו היה מבטיח לי, שעוד 3 חודשים אני אהיה עוד 5 ק"ג פחות, אוכלת תפריט מגוון כולל קינוחים במידה, עושה ספורט 3 פעמים בשבוע, עושה שינויים נוספים קטנים בחיים, כדי לחוש שליטה במצב והובלה. הייתי קונה את זה בשתי ידיים. בכלל בלי צורך להרהר בעניין.

 

[Ron W]

ביחס לסדר העדפות..

יש תאוריה העוסקת בסדר הבחירה בניסוח ומשמעותו, לא מצאתי לה קישור אבל זה הולך ככה מזכרון..
סיכמת בפיסקה האחרונה
1. עוד 3 חודשים אני אהיה עוד 5 ק"ג פחות - האידיאל האישי אליו את שואפת
2. אוכלת תפריט מגוון כולל קינוחים במידה - הרצון הרציונאלי האמיתי בו את דוגלת אליו את מתכוונת.
3. עושה ספורט 3 פעמים בשבוע, עושה שינויים נוספים קטנים בחיים, כדי לחוש שליטה במצב והובלה -
יותר מה שכולם היו רוצים האידאל החברתי

לא חושב שמישהו יכול להכנס לנעליך ולגבש מסקנה מעבר למה שהוא מסיק לעצמו.
מבחינתי הנאה מאוכל קינוחים וכד' היא כמו הנדברקס משוך כשהמכונית בנסיעה ליעד.
לי מוזר קצת מה חשיבות הקינוחים והאם הם מכשול או תרוץ, כמו כל הגישה שמנסה,כך מרגיש לי,
להתיחס לתהליך באופן מיסטי או משחק בכאילו, במקום שהוא נתון לשליטה מלאה.

לא שאני חף ממשיכות גשמיות לאוכל, אמש נסעתי במיוחד לדרום העיר למנה של חביתת ירק בפיתה
במסעדת פועלים שוקקת, רק כי התחשק לי ואני אחסוך מלגרות כמה זה היה טעים..

סה"כ זה מעצור שניתן לפרוק בקלות של החלטה, לחיצה על הידית ושחרור.

 

[קשר חדש]

חשיבות אכילת הקינוחים

באירועים חברתיים אני רואה המון פעמים את כל הבחורות הרזות אוכלות להן עוגת שוקולד ואת השמנות יושבות עם מלפפון ותפוח ואומרות שהן בדיאטה. ברור, שאם הרזות היו אוכלות כל הזמן עוגות שוקולד, הן לא היו רזות, ואם השמנות היו אוכלות כל הזמן מלפפון ותפוח הן לא היו שמנות

.
המסקנה שלי מהאירועים הללו היא: שיש זמן מתאים לאכול דברים שונים, יש כמות מתאימה, ויש דרך לאזן את הארוחות בצורה כזאת שניתן יהיה לאכול הכל כולל עוגות שוקולד וציפס. לשם אני שואפת!. למקום הזה, שבו כמו הרזות, אני אדע מה הזמן המתאים לאכול דברים שונים, אני אדע לאכול בכמות המתאימה ואני אדע לאזן ככה שאני אוכל לאכול הכל ועדיין להיות ב-BMI תקין.
אני יודעת שאצל אלכוהוליסטים, השאיפה היא שהם יהיו נקיים לגמרי. שמנקודת זמן מסויימת, הם לא ישתו יותר כלום. כלומר, אין אפילו שאיפה שהם יהיו כמו כולם, יודעים/יכולים לשתות בזמן המתאים (באירועים או בערב, לא בזמן העבודה או כששומרים על הילדים או כשנוהגים), בכמות המתאימה, ובצורה מאוזנת בחיים, כך שהשתייה האלכוהולית תהיה חלק מהנה מהחיים ולא תפגע בהם. אני שואפת גבוה יותר. אני שואפת להיות במצב של הרזות. לא להשאר שמנה שנגמלה.
אני יודעת, שאם המטרה העיקרית היא לרזות X ק"ג, הניסיון לאכול בזמן הדיאטה גם עוגות שוקולד פוגע בקצב ההתקדמות לעבר המטרה. כמו להרים הנדברקס בזמן נסיעה. אבל כאמור, המטרה שלי היא ללמוד איך להגיע למצב של רזות, ולכן כשזאת המטרה מול העיניים, אז התרגול אמור לתמוך במטרה. אין לי טעם לתרגל אכילה ללא קינוחים, למעט לתקופות קצרות, כשיש מטרה ספציפית מול העיניים (לדג' כשעשיתי את ניקוי הרעלים). גם אם הק"ג ינשרו בדרך הזאת יותר מהר, השאלה תהיה: 1. האם אני אוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן (כי יש לי עודף משקל גדול) במצב הזה, מצב שבו אני מונעת מעצמי דברים (כמו אלכוהוליסט שנגמל). 2. אם תקופה כל כך ארוכה אני אתרגל לחיות בלי, מה יקרה אחר כך, בתקופת השמירה, כאשר אני אחזור לאכול את זה? פתאום לא יהיו לי כלים להתמודדות, כי מצב של אכילת קינוחים לא היה חלק מהתהליך, ואז אולי דווקא הניסיון לאכול קינוחים בזמן השמירה (כאשר ידוע ששלב השמירה הוא השלב הקשה יותר) הוא זה שיזרוק אותי חזרה לעבר ההרגלים הקודמים.

 

[Ron W]

הבעיה לא בערך הקלורי אלא בתאווה שהקינוח מייצר.

הגישה שהעונג באוכל כ"כ מרכזי בהוויה שהמנעות תזרוק אותך. היא הבעיה.
המעצור הוא ממש לא בערך הקלורי אלא בגישה או בתפיסה
של האוכל כמרכז והקינוח בטופ שבטופ את זה ניתן לשנות בשכנוע תוך
החלפה של קינוח במשקה או פרי כדי להיפטר מהתאווה - היא שגוררת לשבירה.
העובדה שראית רזות שאוכלות קינוח, סביר שהן דילגו על רוב הארוחה. (יש שאוכלות פרי כארוחת בוקר.)
או ארוחה אחרת במשך היום. כפי שדאגו לנו כילדים שלא נאכל ממתקים לפני הארוחה.
אלא אחריה.- הקניית הרגל רע ובמיוחד תפיסה מעוותת שקינוח הוא תענוג שאין לו תחליף.

 

[קשר חדש]

את העונג לא תוכל להוציא מהאוכל

קבלת עונג רק מאוכל היא בעייתית בעיני.
קבלת עונג גם מאוכל, היא איזון ראוי בין תענוגות החיים.
אני לא חייבת לאכול כל יום קינוח. ממש לא. למרות שמכירה רזות, שאומרות, שהן לא מוכנות לעבור יום בלי לאכול שוקולד. קינוח הוא תוספת, הוא כיף. הוא תענוג. הוא לא הכרח כמו לשתות מים.
ויתור על קינוחים, משאיר אותי בעמדה של אלכוהוליסט שנגמל או של מי שעישן והפסיק. לא בא לי להיות במקום הזה. עוגת הקפצת והאוכל המתוק הם לא האויב שלי, שאני צריכה לפחד להיות במחיצתם, שאם אני אשים אותם בפה, יתכן שכל מה שבניתי בעמל רב יקרוס. אני רוצה להיות במקום שאני אוכלת אותם כשמתאים לי, בכמות סבירה ואם יש צורך לאזן באותו יום או למחר ולאכול קצת פחות מארוחה אחרת, אז שויין. לא נורא. אני אוכל קצת פחות בארוחה אחרת. לא אשאר רעבה, אלא אוכל קצת פחות.

 

[Ron W]

אני שואל את עצמי

מה גרם לי ולאחרים מלכתחילה ובהמשך להשמין ממאכלים מסוימים?
אולי ההתנזרות מהם דוקא השכיחה את המשמעות התענוגית שבהם?
המוקש שלי לדוגמא גבנ"צ שיש בה גם מרכיבים תזונתיים טובים
כמו המון חלבון וסידן ומנגד שומן ונתרן גם במופחתות, אלא שאלו לא טעימות...
מאז שהחזרתי אותן לתפריט כמו שהן או מוקרמות הכמיהה רק הולכת וגוברת.
קצפת מעולם לא אהבתי ולשוקולד אותו אפקט מתגבר....
בהמנעות אני אדיש לגביו באכילה שבשגרה הוא מושך יותר.
אני יודע שזו שאלה מכאיבה, אבל לפעמים צריך לתהות מה גורם לחלק מאיתנו להשמין.
האם סביר שאין שום קשר לאוכל עצמו?

 

[קשר חדש]

אני מגדירה את זה אכילה מתוך טריגר

אני יודעת שאתה לא אוהב להבחין בין סוגים שונים של רעב/רצון לאכול, אבל אני אומר בכל זאת:
אני מבחינה בין:
1. רעב, שמאופיין בתחושות הולכות ומתחזקות מכיוון הבטן = רעב אמיתי. ברעב הזה, אפילו כמות קטנה של אוכל, משתיקה את האיתותים מכיוון הבטן. המשך אכילה ייצור מצב של שובע.
2. רעב מטריגר - התחלתי לאכול גבינה צהובה, ועכשיו במקום להרגיש שובע, אני רוצה לאכול עוד המון ממנה. או שדיברו איתי על גבינה צהובה ואני מיד מרגישה רעב פתאומי לאכילה של גבינה צהובה.
3. רעב ריגשי - שבו התקיים אירוע שלא קשור לאוכל, הרגשתי רגשות שונים שלא הצלחתי להכיל (שמחה, עצב, כעס, פחד וכו'), ואני פונה לאוכל כדי להתמודד איתם/ כדי לשנות מצב רוח. זה גם המקרה כאשר אוכלים משיעמום. אני מרגישה רייקנות, חוסר עניין בשום דבר, קשה לי להכיל את ההרגשה הזאת ולכן אני פותרת אותה על ידי אוכל.

כאמור, מה שאתה מתאר, נשמע לי מתאים לרעב מתוך טריגר.
ברעב הזה, שמתי לב, שיש מאכלים (כמו מאכלים שיש בהם אבקת מרק עוף) שגורמים לי יותר לרצון לאכילה מתוך טריגר, במובן שקשה לי להפסיק.
בנוסף, אם אני יודעת בוודאות ששניה לפני כן לא הייתי רעבה, ואני מזהה שבעקבות משהו שחשבתי עליו/דיברו עליו בא לי בטירוף אוכל ספציפי כמו גבינה צהובה, אני מדברת אל עצמי. אני רוצה לאכול את הגבינה הצהובה כי יש לה טעם טוב, כי דיברו עליה בדיוק עכשיו, כי התגרתי מלראות אותה על השולחן. אני לא רוצה לאכול את הגבינה הצהובה, כי אני רוצה לשמור על התפריט, כי אני רוצה להצליח ביעדים שקבעתי לי, כי אני מתכוונת לאכול אותה בארוחה אחרת. השקלול בראש יוצר מצב שלעיתים אני רוצה לאכול אותה ואוכלת. ולעיתים יוצא בשקלול (ברוב הפעמים) שאני לא רוצה לאכול אותה. ואם אני לא רוצה, אז אני לא אוכלת!.

 

[קשר חדש]

אגב לדעתי אכילה מתוך טריגר היא מנגנון חברות חשוב מאד

תאר לך מצב, שבו הכנת אוכל, כמו בעבר, היתה משימה שלוקחת המון זמן (אין מיקרו, קפואים וקיצורי דרך בדמות אוכל מוכן) ומצד שני אין אפשרות אמיתית לשמירת אוכל (בדמות מקרר זמין).

במצב הזה, אין אפשרות, שכל אחד יאכל בזמן שמתאים לו. כשיש אוכל, הגוף צריך להקפיץ את הרצון שלו לאכול. זה עניין השרדותי.

בנוסף, כל האכילה המשפחתית המשותפת ביום יום, בחגים, האירועים החברתיים כמו חתונות וכו', מבוססים על כך, שכשאנשים יהיו שם ויראו את האוכל הם ירצו לאכול אותו. רוב האנשים לא אוכלים בשעה 9 בערב את הארוחה הגדולה + קינוחים. כך שעל פניו, ניתן היה לחגוג חתונות בערב בלי כיבוד בכלל. אולי רק שתיה וכמה פירות, למי שאוהב קצת מתוק בלילה. אבל חלק מהעניין הוא, שאוכל זה תענוג, שאם יביאו אוכל אנשים ע"י מנגנון הטריגר יאכלו אותו ויתענגו גם אם בד"כ בשעה הזאת הם בכלל לא אוכלים או רעבים. למעשה כל אירוע משמח וחג מאופיינים בארוחה עם מאכלים מיוחדים אליהם. אם אין טריגר, למה דווקא בחנוכה אני ארצה לאכול כל ערב סופגניה ובמהלך כל השנה לא?!. איך זה שדווקא ביום ששי בא לי לאכול חלה, וכל השבוע אי אפשר בכלל לרכוש אותה במכולת?

אם לא היה את מנגנון הטריגר וכל אחד היה אוכל מתי שהוא רעב, איך היית נותן לילדים בגן ארוחת בוקר וארוחת צהריים בשעה קבועה? איך היית קובע את שעת ארוחת הצהריים בעבודה? איך היית בטיול מאורגן קובע את זמני הארוחות של האנשים. איך בבתי חולים היית מחלק אוכל? איך היית קובע ארוחה משפחתית ביום ששי בערב?

מנגנון הטריגר הוא מנגנון חשוב, גם ככלי הישרדותי וגם ככלי לחיברות ותכנון לקבוצות של אנשים. אבל, כמו כל מנגנון שהיה חשוב מאד בעבר, היום לקחו אותו צעד קדימה, עם הזמינות הבלתי נגמרת של המזון, עם האוכל המתועש שגורם לכך שאתה רוצה להמשיך לאכול אותו, עם הפרסומות הבלתי נגמרות לאוכל (גם בטלוויזיה, גם בעיתונים, גם באינטרנט, וגם על עטיפות המוצרים). לכן, היום האתגר בעיני, הוא לדעת: א. לזהות שמדובר באכילה מתוך טריגר. ב. לדעת איך לדבר אל עצמך ולהחליט שאתה אוכל/לא אוכל מתוכה הפעם.

דוגמא מתי כדאי לזהות אכילה מתוך טריגר אבל כן לאכול נתנה לי חברה. ביום מסוים היא לא היתה רעבה בזמן ארוחת הצהריים. אבל היא ידעה, שבהמשך היום יש לה המון ישיבות שלא תהיה לה בהן נגישות לאוכל. אם לא היה מנגנון הטריגר היא לא היתה אוכלת בצהריים (כי היא לא היתה רעבה בשלב הזה), ואחר כך מגיעה למצב של רעב מאד גדול. לשמחתה, מנגנון הטריגר עבד מצוין, מיד כשהיא ראתה את האוכל, התחשק לה לאכול, והיא אכלה את ארוחת הצהריים.

 

[ורדה דודי]

מעניין איך את לוקחת בעיה ונותנת לה הסבר אחר

מתייחסים לטריגר באכילה כבעיה.
טריגר אחר מרעב נטו גורם לאדם לאכול בגלל אותו טריגר.
יש אנשים שזה בסדר להם כמו באירועים וגם כאילו שיודעים לווסת את הטריגרים שלהם.
ובוחרים מתי להתעלם ומתי להשתמש בהם.
נתת לזה פרשנויות נוספות וזה ממש מעניין איך לקחת את ההסברים למקומות אחרים.

 

[Ron W]

ההגדרה מקובלת, השאלה למה לא לכולם היא נחוצה.

למה יש אנשים במשקל נכון שלא נתקלים בטריגר או ברעב הריגשי?
התשובה שלי נעוצה בכך שזהו מאפיין של מי שנוטה יותר להשמין מגנטיקה והסטוריה של השמנה/הרזיה.
פיתחת טכניקה של הליכה על חבל דק ואיזון באמצעות עזרים מנטליים שדורשים גם תחזוקה.
אני מראש מעדיף לוותר על מאכלי טריגר. הרי אין מצב שאפנה ליוגורט או לתפוח כמייצב ריגשי ופצוי.
אני מכיר בכך שיש לי כמו לרבים נטיה חזקה לפצוי אולי לא רק מאוכל ולכן נמנע מלעורר טריגרים
ובוודאי לא חש צורך להוכיח שיש לי שליטה עליהם לכן גם לא מרגיש מופסד לוותר עליהם -
כפי שדתי/טבעוני לא חש מופסד לא לטעום כל חייו טריפה או אחר לעשן או לנסות כל מיני כימיקלים מענגים.
הנטיה הגנטית להשמנה שנובעת ממרכז הפצוי הטעון מדי במח, קשה ביותר לשליטה. בנסוי שהשתילו אלקטרודה
לעכבר לגרוי מהנה כל אימת שעלה על דושה הוא הגיע להתשה עד מות כי לא הצליח להתנגד
למה לי להתגרות בגורל בשביל גבינה צהובה כמו עכבר מעבדה

 

[קשר חדש]

מותר האדם על הבהמה או במקרה שלנו על העכבר

ברור שאם תחזיק באמונה שאתה נוטה להשמנה מגנטיקה/הסטורה של השמנה, ואין לך רצון לנסות להתגבר על אכילת טריגר - לא תנסה אפילו.
אבל, להבדיל מעכבר, לנו כבני אדם, יש את האפשרות לבחור, אם אנחנו מעוניינים לנסות להתגבר על אכילת טריגר או לא.
אתה יכול לבחור שלא מתאים לך להתגבר עליה וזה סבבה.
לי לא מתאימה הבחירה להשאיר אותה, למרות שיש לי נטיה להשמנה במשפחה (הורים, סבים משני הצדדים).
אני טוענת, ואתה יכול לנסות, שיש דרך להתגבר. קודם צריך לאבחן שמדובר על אכילת טריגר, ואחר כך, פשוט לדבר אל עצמך, מדוע אתה רוצה לאכול, מדוע אתה לא רוצה, ולראות בסוף מה אתה מחליט. מוזמן לנסות. מקסימום תגמור חבילת גבינה צהובה מהניסוי....
בלי קשר, אצלך אתה אומר שאין סיכוי שתפנה ליוגורט או לתפוח בגלל אכילה ריגשית, ואצלי זה לא ככה. אני יכולה לגמור סיר שלם של ירקות מבושלים או את כל המגש של הירקות בתנור, מתוך אכילת טריגר (כי זה טעים לי בטירוף, כי זה לא משמין, כי זה כביכול מותר) וגם מתוך אכילה ריגשית (כי הרגשתי רגש ולא הצלחתי להכיל אותו, ואני צריכה שינוי במצב הרוח). אז אולי זה לא משמין כמו לגמור חבילת גלידה, אבל ההרגשה בסוף, שקשה לנשום מרוב אוכל, הכבדות שצריך ללכת לשכב אחריה, היא בדיוק אותו דבר. לכן, האכילה הזו לא מתאימה לי, גם אם היא לא משמינה וכביכול לא פוגעת בפני עצמה בניסיונות לירידה במשקל.
מעבר לזה, הרגל הוא הרגל. אם יש לי הרגל לאכול בצורה כזו, כל פעם שאני עושה אותו אני מחזקת את ההרגל. אז פעם זה יהיה ירקות בתנור ופעם אחרת זאת תהיה עוגה. את ההרגלים הללו אני מנסה למגר מהשורש, כדי שהם לא יובילו בפעם אחרת לאכילת העוגה.

 

[Ron W]

בניגוד לעכבר הסקתי שעדיף לא להתקרב למלכודת

הדרך שלך להוציא את הגבינה מהמלכודת בלי להתפס (לבולמוס)
המילכוד שלי גם במה שטעים מדי או נחשב לי כאיסור במסגרת שיצרתי.
אני מחסל בלי להרגיש פיתות גדולות והלחם שיפון הקל שטעמו דל נותר בשקית..
כפי שטענת "טעים לך בטרוף" זה ממש לא מאפיין אנשים ללא הנטיה להשמנה.
נסי לברר איתם ותביני שהמלכודת בטעם, כמו באבקת מרק העוף וכד'
ממכרת ומהווה מעין מלכודת. אז מותר על העכברים יש לנו כל אחד בדרכו.

 

[קשר חדש]

אני מניחה שאתה כבר מכיר אותי וירטואלית ויודע ששאלתי!

אני שואלת הרבה מאד אנשים רזים על הרגלי האכילה שלהם, כדי לנסות לראות איפה ההבדלים.
אמנם זה מדגם נוחות. רק אנשים שאני מכירה ולא מחקר מדעי, אבל מוכנה לשתף אותך בתוצאות.
אנשים רזים שאני מכירה, אוהבים אוכל, הולכים לטיולי אוכל, נהנים ממנו בטירוף, חושבים מה הם יזמינו במסעדה ומה יכינו מיוחד לארוחת סופהשבוע, עסוקים בהחלפת מתכונים ונסיונות להגיע למנות נהדרות.
ההבדל הוא בין הביסים הראשונים שבהם הם מתענגים על האוכל, לבין הביסים שאחר כך, אחרי שהם כבר שבעים. שם הם עוצרים!. יש להם הרגל, שגם אם האוכל הוא הכי טעים בעולם, הם יאכלו ממנו, יתענגו, ולא יגזימו. לא יאכלו כשהאכילה תהיה לא נעימה. יש להם מעין מחסום פיזי בבטן או מחסום בראש. ואם הם הרגישו שאכלו יותר מדי, באופן טבעי הארוחות הבאות תדחנה או תהיינה יותר מצומצמות. כשהם יודעים שהם ילכו למסעדה בערב, הם יצמצמו במהלך היום, כדי "לשמור מקום".
יש להם כל מיני משפטים, "אני לא יכולה יותר אפילו עוד ביס", "זה טעים מאד אבל שבעתי", "אני אשמור לי לאחר כך, אבקש שיארזו לי".
גם לרזים שאני מכירה יש אוכל שקשה להם לעמוד מולו, בד"כ מדובר במשהו שוקולדי או הקפה של הבוקר. אבל גם הקשה להם לעמוד מולו, הוא שהם יאכלו אכילת טריגר כשהם יראו שוקולד/יעברו ליד בית הקפה האהוב, לא שהם לא יפסיקו אחרי 2 קוביות שוקולד או שורה.

בעניין הפיתות הגדולות, הייתי קונה פיתות גדולות טריות, חמות, עם ריח, שמה על השולחן, וחושבת מה עובר לי בראש. איזה משפטים? איזה אמונות? מנסה לנהל עם עצמי דיון למה אני רוצה לאכול אותן ולמה אני לא רוצה לאכול אותן ולראות מה התוצאה הסופית. אם אתה רוצה להיות עוד יותר בטוח, תשים פיתות חמות מהתנור יחד עם גבינה צהובה - מבטיחה לך שהטריגרים יפעלו ותוכל לקיים את הניסוי!.
מיום אחד שעשית ניסוי בפיתות חמות וגבינה צהובה לא תעלה במשקל באופן משמעותי וגם לא ישתנו סדרי עולם, כי תגיד לעצמך שמדובר בניסוי מעבדה ואתה העכבר

 

[ורדה דודי]

את כותבת על מה שמוגדר "אכילה של רזים"

את שאלת חברים ובעצם היא מוכרת מאד ואפשר ללמוד אותה.
יותר נכון, ללמוד אותה, לתרגל אותה, לא להתווכח איתה, פשוט לעשות.
זה עובד.
בטוחה שאת מכירה אותה, סולם רעב ושובע.
לבנות את האחד שלך עם כל מה שנלווה לו ו...לעבוד.

הבעיה נמצאת במקום אחר.
חובה לפני זה, לערער את המקום הבטוח באמונה של האדם שהוא אוכל בלי גבול כי טעים לי, מתחשק לי, אני לא מסוגל אחרת או כל מחשבה ואמונה שקיימת אצל זה או מישהו אחר.
כל אחד ומערכת האמונות שהוא מחזיק לעצמו.

 

[avi5199]

אני הפנמתי שאין ולעולם לא יהיה לי אופי של רזה

יש לי את הדוגמה בבית של אישתי, שהיא רזה מטיבעה ולא עושה חשבון לאוכל, אבל אני בטוח שאם אני אם אוכל את מה שהיא אוכלת לא אוכל לעבור בדלת.
אני הפנמתי כבר שלא אוכל לסגל את הרגלי האכילה של אישתי, ולכן אני צריך להמשיך תמיד ולהקפיד על הכללים שקבעתי לעצמי.
בנתיים זה עובד, ועם הזמן זה נעשה לי קל יותר, ונסבל יותר, והתגמול בשמירה על המשקל, הגזרה והבריאות מחפה על ההפסד מהאכילה.
ומה שאני מרשה לעצמי לאכול, זה כל כך רחוק מהתאורים שבשירשור הנ"ל , (הגבינה הצהובה, הפיתות, שוקולד, והגלידות וכ"ד שמתוארות בשירשור הנ"ל ), שאני מרגיש שאין לי מה להציע בכלל למישהו שבכלל נוגע בדברים הללו.

 

[ורדה דודי]

ו....טוב שכך

השרשור מושך לכיוון של הפרעות אכילה ועדיף שיעצר בנקודה זו.

 

[kagome10]

אהבתי את היחס שלך לרעב מטריגר

מוסיפה רק שאם אני רעבה מאוד (כי לא אכלתי כלום שבע שעות, למשל) אז יקח זמן מה מהזמן בו אתחיל לאכול עד שייפסקו שדרי הרעב. אבל זה רק אם לא אכלתי הרבה זמן, ולרוב זה לא קורה.

 

[ניקנוR]

אני אוהבת את הביטויים שאתה ממציא, כמו ״משמעות תענוגית״

 

[kagome10]

ואתה יודע שהן דילגו על הארוחה כי...?

אני ממש לא מסכימה עם הטענה הזו.

 

[avi5199]

שני אנשים שאוכלים אותו דבר אחד משמין ואחד לא

קודם כל יש אפשרות כזאת אם אחד פעיל יותר, ואחד פחות פעיל ולכן שורף פחות קלוריות.
אבל לא יכולים להיות הבדלים מאד גדולים רק בגלל ההבדל בפעילות.
לדעתי ברוב המיקרים השמן פשוט אוכל יותר.
שני אנשים יכולים לשבת באותו חדר אוכל ,לקבל אותה מנה בדיוק ולכאורה שניהם אכלו אותו דבר אבל אם תבדקי "ברחל בתך הקטנה" תראי הבדלים קטנים שמצטברים להרבה קלרויות.
למשל השמן אוכל הכל מהצלחת, הרזה משאיר קצת, השמן מנשנש עוד קצת מפה וקצת משם ,למשל עוד פרוסת לחם שותה עוד כוס משקה ממותק, וכן הלאה... ואם תבחני את זה לאורך כל היום תראי הבדלים גדולים מאד בכמות הקלוריות ששניהם צורכים.
לי במקרה יש את הדוגמה של אישתי ושלי, וזה בדיוק ככה.