תלאות כתיבת הספר שלי
אני מתחיל לפתח מיגרנות. המלאכה קשה לאין שיעור בהשוואה למאמר. הספר שלי אינו אוסף מאמרים על נושא מסוים הקשורים זה לזה באורח רופף, נניח משהו כמו "עיונים בספרות התחייה," אלא מהלך אחד שלם. זה אומר שהכול צריך להתיישב זה לצד זה, תוך שימוש שיטתי באותה מערכת מינוחים שאני מפתח. וכך יוצא שהמינוחים שלי הולכים ונשחקים עד כי אני כבר לא זוכר מה משמעותם וגם מתעצל לבדוק אחורה, למען האמת. והיות שהמהלך שאני משרטט הוא גם היסטורי, אני צריך להתמודד עם כל מיני תקדימים שצצים בטרם זמנם. והכי גרוע הוא שאני מתאר מה לא היה בתקופה מסוימת. אבל כיצד מבססים את קיומו של האין? טוענים שאין ופה לא ניתן להוכיח אלא רק לטעון, ואז דנים במקרים גבוליים, אלא שמרב מקרים גבוליים זה כבר נראה לי שיש. סיוט. כלומר, זה אינטרס שלי פשוט לטעון שאין בלא להרחיב כי ההרחבה מייצרת יש. נניח מקובל לטעון שנשים נכנסו למרכז הזירה הספרותית בישראל בשנות השמונים. מי שכותב על זה ספר צריך לדון בכל הנשים שהיו קיימות בזירה קודם לכן. כל דיון כזה יתחיל בסופרת וחצי כ"יוצאת מן הכלל" ויגמור בספר שלם שעוסק כולו בסופרות מוקדמות. מה אז? עכשיו אני מבין למה חלק מן החוקרים שאני קורא מציגים נתונים חלקיים ומטעים ומפזרים הכללות נוחות ולא מבוססות. ברגע שמתחילים להתעמק, הכול מתפורר. הרזולוציה נעשית בלתי אפשרית. אולי זה סימן שלא טוב לעסוק בתמונות מצב רחבות. יותר מדי מחויבות. עדיף לאגד אוסף חיבורים נקודתיים בין שתי כריכות ודי. זה לספר הבא.
אני מתחיל לפתח מיגרנות. המלאכה קשה לאין שיעור בהשוואה למאמר. הספר שלי אינו אוסף מאמרים על נושא מסוים הקשורים זה לזה באורח רופף, נניח משהו כמו "עיונים בספרות התחייה," אלא מהלך אחד שלם. זה אומר שהכול צריך להתיישב זה לצד זה, תוך שימוש שיטתי באותה מערכת מינוחים שאני מפתח. וכך יוצא שהמינוחים שלי הולכים ונשחקים עד כי אני כבר לא זוכר מה משמעותם וגם מתעצל לבדוק אחורה, למען האמת. והיות שהמהלך שאני משרטט הוא גם היסטורי, אני צריך להתמודד עם כל מיני תקדימים שצצים בטרם זמנם. והכי גרוע הוא שאני מתאר מה לא היה בתקופה מסוימת. אבל כיצד מבססים את קיומו של האין? טוענים שאין ופה לא ניתן להוכיח אלא רק לטעון, ואז דנים במקרים גבוליים, אלא שמרב מקרים גבוליים זה כבר נראה לי שיש. סיוט. כלומר, זה אינטרס שלי פשוט לטעון שאין בלא להרחיב כי ההרחבה מייצרת יש. נניח מקובל לטעון שנשים נכנסו למרכז הזירה הספרותית בישראל בשנות השמונים. מי שכותב על זה ספר צריך לדון בכל הנשים שהיו קיימות בזירה קודם לכן. כל דיון כזה יתחיל בסופרת וחצי כ"יוצאת מן הכלל" ויגמור בספר שלם שעוסק כולו בסופרות מוקדמות. מה אז? עכשיו אני מבין למה חלק מן החוקרים שאני קורא מציגים נתונים חלקיים ומטעים ומפזרים הכללות נוחות ולא מבוססות. ברגע שמתחילים להתעמק, הכול מתפורר. הרזולוציה נעשית בלתי אפשרית. אולי זה סימן שלא טוב לעסוק בתמונות מצב רחבות. יותר מדי מחויבות. עדיף לאגד אוסף חיבורים נקודתיים בין שתי כריכות ודי. זה לספר הבא.