../images/Emo63.gifשעת סיפור../images/Emo63.gif
אתמול הייתי באחת מארוחות הערב האלו, שמכירים את כולם בשמות אבל למעשה לא ממש מכירים אף אחד. אז יצא לי לדבר עם אשה שהבת שלה חולת צליאק (את יודעת מה זה צליאק?
), ורצתה מאד להתנדב. הילדה (כיום כבר בת 24) הלכה לה לצו ראשון, קיבלה את ה-21 בלי הרבה הפתעות, ושאלה על אפשרות של התנדבות... פה התחילו הבעיות. לפי מה שאמא שלה ספרה, החיילים/רופאים/פקידים/לא יודעת מי בצו ראשון פשוט הפחידו אותה, ועשו כל דבר כדי שתרגיש שהצבא לא רוצה אותה, ושאם היא תתנדב זה רק יעיק על כולם. היא דיברה בין השאר על פסילת קורסים, קל"ב ומשהו על שחרור כל פעם שהילדה צריכה רופא (אני מניחה שהיא התכוונה שהיא מטופלת ע"י הרופא שלה ולא ע"י צה"ל). כלומר- כל מה שאמרו לה שם הוא אמת. ובכל זאת היא חזרה בוכה הביתה... וויתרה לגמרי על כל רעיון ההתנדבות
זה סיפור כל כך מוזר... קודם כל- כשאני ניסיתי לשאול על התנדבות בצו ראשון, אף אחד לא ממש ידע לענות לי (דבר מעצבן כשלעצמו) ופשוט אמרו "תחזרי בי"ב, ביי". אמנם לא היה שם עידוד יוצא דופן, אבל אף אחד לא ניסה לגרום לי לחשוב שאני נטל על הצבא... מובן שברגע שהתחלתי לדבר עם האנשים שמתעסקים עם כל עניין ההתנדבות (מדור פרט וחבריהם) היחס הפך להרבה יותר טוב. כשהסברתי לאמא הזאת איך זה באמת הולך, התגובה של הייתה: "אבל איך היינו יכולים לדעת?!" מעצבן אותי שבגלל חוסר ידע ומידע, היא וויתרה ככה. אוף
כשסיפרתי לה על הפורום, הא התעצבנה עלי ואמרה שלא היו דברים כאלה לפני 6 שנים
וכשסיפרתי לה שאני אחת מהמנהלות, היא נתנה לי חיבוק
אתמול הייתי באחת מארוחות הערב האלו, שמכירים את כולם בשמות אבל למעשה לא ממש מכירים אף אחד. אז יצא לי לדבר עם אשה שהבת שלה חולת צליאק (את יודעת מה זה צליאק?