אני
אני דרשתי כי בט"ל דרשו ממני.
היתה לי אבחנה מסודרת ומנומקת מפסיכולוגית. הנוירולוג רשם שערך בדיקה נוירולוגית וע"ס הפסיכולוגית הוא מאשר את האבחנה.
בט"ל עשה פרצוף עשה פרצוף אבל אישר לבסוף לשנה אחת בלבד ואמר שנביא אבחנה חדשה לשנה הבאה.
אז הלכתי לנוירולוגית אחרת והיא אמרה שיש אולי כאלה שכן היו נותנים אבחנה בספקטרום, לתחושתה הילדה לא.
אני רואה שיש בילדה שונות אבל זה משהו מאוד כללי, לא אני ולא בעלי לא ממש מצליחים לפרוט את זה לפרוטות. יש לה מאפיינים של קשב וריכוז (חיפוש סנסורי, רגישות שמיעתית. גם חוש ריח מפותח מאוד - לא שזה קשור. היא אסוציאטיבית יותר מילד ממוצע ומוסחת הרבה פעמים. סף תסכול נמוך) אבל לתחושתי או שיש עוד משהו או שזה לא העיקר. אני רואה שהראש חושב קצת אחרת ויש לה צורת דיבור שלפעמים נשמעת רגילה, לפעמים מאוד תיאטרלית ולפעמים קצת מונוטונית בעיקר כשהיא משחקת עם ילדים אחרים - אבל את זה רק אני והאבא שומעים.
חשבתי להניח לזה. להשאר עם קשב וריכוז ולנסות לסייע באספקטים האלה - עבודה על סף התסכול ותרגילים גופניים לפני מפגשים או דברים שדורשים ישיבה ממושכת (זה עוזר) - כי זה מה שהגן מדווח כ"בעייתי".
אבל אז ראיתי את הסרט של ההורים שאובחנו בעקבות הילדים, וכששמעתי את התיאורים של ההורים את עצמם בהיותם ילדים ("חשבתי שאני חייזר", "חשבתי שאני משוגע") וקראתי את דנה דימנט ("ניסיתי להתאבד", "לא הבנתי למה אני לא מסתדרת") אמרתי שאפנה לבית אחד ואשלם מה שצריך לשלם העיקר שיבואו ויתצפתו על הילדה שלי בגן.
ומה אעשה עם האבחנה, מה שהיא לא תהיה - על זה אחשוב כבר אח"כ..... ראיתי את כל השירשוריפלצת, ואכן יש נימוקים לכאן ולכאן....